הזוכים שלי לטקס אוסקר זה או: למה "1917" חובר ל"מגדלור" בתואר הסרט האהוב עליי ביותר השנה

מצד אחד 2019 הייתה שנה טובה של סרטים. רשימת הסרטים המועמדים לאוסקר מראה על מגוון רחב של סיפורים שנבנו ע"י יוצרים מכל העולם. היא לא מגוונת מבחינת האוכלוסיות שהיא מייצגת, אבל אי אפשר להיות פוליטיקלי קורקט כל שנה, כנראה. בכל זאת, אני לא זוכרת כזו שנה שבה יצאו כל כך הרבה סרטים מרשימים שמגיע להם להתחרות ואף לזכות בפרס. מצד שני, 2019 תהיה כנראה עוד שנה שבה שחקנים גורפים פרסים על סרטים בינוניים (להוציא את לורה דרן שכנראה תזכה בפסלון המוזהב על "סיפור נישואין"), והחוסר הלימה הזה מבהיר שלפעמים כוחו של סרט יכול לנוח בידיהם החזקות של השחקנים, אבל כוחו של שחקן לא מספיק בשביל להפוך את הסרט להכי טוב שיש. סרט צריך הכל – הוא צריך פסקול, צריך צילום, צריך במאי טוב, צריך שחקנים טובים ומעל הכל – עורך ותסריטאי טוב.

שנה שעברה לא טרחתי לכתוב על הזוכים שלי לאוסקר, כי לא היה אף אחד ראוי חוץ מאוליביה קולמן ו"ספיידרמן: ממד העכביש", אבל השנה יצא "1917" ואני משתמשת בפוסט הזה כדי להלל אותו כמה שאני יכולה, ולכתוב קצת על הבחירות שלי לשנה זו. אז ככה:

בקטיגורית הפסקול מועמדים:

• הילדור גואנדוטיר על "ג'וקר"
• אלכסנדר דספלה על "נשים קטנות"
• רנדי ניומן על "סיפור נישואין"
• תומס ניומן על "1917"
• ג'ון וויליאמס על "מלחמת הכוכבים"

הזוכה שלי: תיקו בין "ג'וקר" ל-"1917".

כשאני מקשיבה לפסקול של "ג'וקר" אני חושבת שהוא הזוכה שלי, ואז אני מקשיבה לדרמה האפית שהיא הפסקול של "1917" ואני לא יכולה להחליט, אז הם יקבלו תיקו וכל מי שייקח אני אהיה שמחה, וגם עצובה בשביל המתמודד/ת השני/ה סעמק.
הפסקול של "ג'וקר" הוא חלק מאוד מובהק לא רק בסרט עצמו אלא גם בעשייה שלו. המנגינה של גואנדוטיר היא זו שנתנה לחואקין פיניקס השראה לרקוד בשירותים במקום מה שהיה כתוב בתסריט, היא זו שהניעה את הגישה של טוד פיליפס לצילום של הסרט, והיא זו שמוסיפה עוד נופך מלחיץ לעלילה. הצ'לו הוא עוגמת הנפש, הוא הטירוף והוא כל היופי של הג'וקר.
לגבי "1917" – נכון שאתם מרשים לי להשתמש בביטוי "יצירת מופת"? כי ניומן כתב מנגינה אפית לסרט אפי, דרמטית מספיק פור דה סייק אוף דרמה, ומותחת מספיק בשביל להשאיר אותי באולם כשיש לי פיפי. יותר מכל ניומן עשה עליי את המניפולציה הרגשית הכי גדולה, הגביר את המתח ועשה לי דמעות אין קץ שנשארו איתי גם אחרי הצפייה בסרט. בסרט שאין בו הרבה דיאלוג והוא מתבסס בעיקר על סיטואציה, חייבת להיות דמות מסויימת שתספר את מה שעובר על הדמויות ולהמחיש את הסכנה שמסתתרת בכל פינה, והמנגינות של ניומן עשו בדיוק את זה – במקום דמות של מספר קיבלנו פסקול שלם שמתופף התחלה של משימה, בעזרת קלידים מעלה את רמת המתח ועם תזמורת שלמה מציג עיירה שנכבשה באכזריות וחייל שצריך איכשהו לעבור אותה כדי לסיים את המשימה שלו. לפסקול הזה אני לא מפסיקה להקשיב באופן רציף, משהו שלא קרה לי מאז הפסקול של "האביר האפל".

בקטיגורית הצילום מועמדים:

• רודריגו פרייטו על "עוד סרט ארוך מדי של מרטין סקורסזה"
• לורנס שר על "ג'וקר"
• ג'רין בלאשק "המגדלור"
• רוג'ר דיקינס על "1917"
• רוברט ריצ'ארדסון על "קוונטין טרנטינו אוהב כפות רגליים ועכוזים של נשים"

הזוכה שלי, והו זה היה קשה: רוג'ר דיקינס על "1917". נכון, היו צילומים בוואן-שוט, זה היה ה-premise של הסרט, העובדה שעשתה את יחסי הציבור הטובים ביותר לסרט, וזה בסדר, אבל זה טיב הצילומים שמרהיב יותר מבכל סרט אחר. המשחק עם האור, איך המצלמה עוקבת אחרי השחקנים, נקודת המבט וההמשכיוות רבת האקשן, הכל נעשה ביד רמה ע"י מי שחשבו שכבר לא יוכל להיות מועמד לאוסקר ונתנו לו אחד לפני שנתיים על "בלייד ראנר 2049". אמן שזה יהיה האוסקר השני של רוג'ר דיקינס, על כל המאמצים ומלאכת היד הנפלאה של הגאון הזה שהיא מעל כל שאר המועמדים השנה.

בקטיגורית תסריט אורגינל:

• ריאן ג'ונסון על "רצח כתוב היטב…עם מייקל שאנון"
• נוח באומבך על "סיפור נישואין"
• סם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז על "1917"
• קוונטין טרנטינו על "היה היו זמנים להתחנף להוליווד"
• בונג ג'ון-הו וג'ין וון האן על "פרזיטים: סיפור על טוויסט שדי הרס לי את הסרט"

הזוכה שלי: נוח באומבך על "סיפור נישואין" (אבל כבוד לסם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז). תסלחו לי על ההייטריות שניה, אבל אם קוונטין טרנטינו ייקח את הפרס על התסריט זה יהיה עילבון למילה הכתובה, ואני אומרת את זה רק בגלל שהמילה הכתובה היא המילה החשובה לי מכל. נוח באומבך כתב מונולוגים כל כך יפים, הוא כתב דיאלוגים כל כך כואבים והוא כתב סיפור אהבה פנטסטי שמבוסס בכלל על פרידה. בתור בת להורים גרושים שעשו את ההליך הזה בידידות ותמיכה (בסוף הם חזרו לחיות ביחד), אני יכולה להגיד שזה סרט שהראה לי אמת מסויימת, ואני אוהבת כשתסריטאים כותבים מוכר ואמיתי בצורה שהיא מרעננת. באומבך כתב על מצב אנושי שכיח והראה כיצד אהבה יכולה להציל אותנו גם מהנסיבות הקשות של גירושין. לכל מילה יש קצב וכל רפרנס ליצירה חיצונית מבהיר את הדמויות והסיטואציה באופן אמין. אמנם היה אפשר לחתוך פה ושם, אבל באומבך הוא זה שהצליח להביע אותנטיות באווירה אותנטית משלו.

בקטיגוריית תסריט מבוסס על ספר אמיתי מועמדים:

• סטיבן זאליאן על "עוד סרט שבו אל פאצ'ינו יכול לצעוק משהו חסר פשר" או "האירי"
• טאיקה וואיטיטי על "ג'וג'ו ראביט"
• סקוט סילבר וטוד פיליפס על "ג'וקר"
• גרטה גרוויג על "נשים קטנות"
• אנתוני מקארטן על "שני האפיפיורים"

הזוכה שלי: טאיקוש וואיטיוש על "ג'וג'ו ראביט". לא קראתי את הספר, אבל לפי מה שהבנתי וואיטיטי תירגם ספר קשה לקריאה והפך אותו לסרט קליל. בנוסף, כפי שהוא עשה בהרבה מסרטיו, הוא הצליח לשלב טרגדיה וקומדיה בצורה שמרגישה טבעית. יש לו הרבה ניסיון בכתיבה של סרטים מנקודת מבט של ילדים, והוא עשה זאת בהצלחה יחסית עם הסרט הזה. לוואיטיטי יש חוש הומור מיוחד במינו, הוא יודע להיות מתוחכם כמו שהוא יודע להיות מטופש, והוא יודע איך לכתוב על אהבה בעתות של שנאה. אמנם זה לא התסריט הכי טוב שלו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מכל השאר. סליחה, גרטוש גרוויגוש.

בקטיגוריית סרט אנימציה מועמדים:

• "איך לאמן את הדרקון מס' מי יודע כמה"
• "היד האבודה"
• "קלאוס?"
• "מיסטר לינק"
• "סיפור צעצוע 4"

הזוכה שלי: "היד האבודה" או באנגלית "איבדתי את הגוף שלי" או בחנית "איך איבדתי כל הרגשה בפרצוף שלי אחרי בכי של שעות תוך כדי ואחרי הצפייה בסרט הזה". חלום שלי שסרט אנימציה למבוגרים יזכה בפרס הזה ("הצב האדום" ו-"לאהוב את וינסנט" היו הזוכים שלי בשנים עברו), אבל אני בספק שזה דווקא יקרה השנה.
אם אגיד למה אני אוהבת כל כך את הסרט אני רק אהרוס אותו, ואני לא רוצה לעשות את זה למי שעדיין לא ראה אותו. אבל אם מישהו מרגיש שהוא תקוע בתוך החלטה, או לפני צעד גדול בחיים – אני ממליצה לראות את הסרט הזה ולקבל פוש מטורף קדימה.

בקטיגורית הבמאי מועמדים:

• מרטין סקורסזה על "הסרט הזה שכולם מדברים עליו בזכות מארבל"
• טוד פיליפס על "ג'וקר"
• סם מנדס על הפלא הזה שנקרא "1917"
• קוונטין טרנטינו על "כלום"
• בוג ג'ון הו על "פרזיטים אלימים מדי"

 

הזוכה שלי: סם מנדז, נו מה. הוא רצה לספר סיפור בוואן-שוט והוא הצליח. הוא רצה לנסות לייצר סרט מלחמה טוב והוא הצליח. הוא רצה לתת כבוד לסיפורי מלח"ע ה-1 של סבו והוא הצליח. אבל יותר מכל, באמת יותר מכל, הוא יצר סרט שמתעלה על הגימיק של עצמו עם מה שהכי חשוב שיהיה בסרט – נשמה. הוא הכניס אותה בתוך שתי הדמויות הראשיות, הוא הבהיר אותה בעזרת דמויות משניות, ודרך המשכיות מותחת הוא המחיש מה זו סיטואציה של אחווה ואחריות בעת מלחמה. אני עדיין מתפלאת מהאומץ שמלח"ע ה-2 הנחילה בסבי שהבריח יהודים במהלך ואחרי השואה, ומנדז הצליח להפליא אותי בסיפור משלו. הסיפור הזה לא היה יכול להיות מסופר בלי וואן-שוט, והסרט הזה נעשה ביד רמה של אחד ויחיד בשם סם מנדז, יד רמה יותר משל כל במאי בקטיגוריה הזו.

בקטיגוריית השחקנית התומכת מועמדות:

• מרגו רובי על "פצצה"
• קת'י בייטס על "ריצ'ארד ג'ול"
• לורה דרן על "סיפור נישואין"
• סקרלט ג'והנסון על ג'וג'ו ראביט
• פלורנס פיו על "נשים קטנות"

הזוכה שלי: סקרלט ג'והנסון על "ג'וג'ו ראביט". אני אוהבת את לורה דרן, היא אלילה, תמיד רציתי שיהיה לה פרס משלה, אבל מבחינתי מי שעשתה את התפקיד המרשים ביותר מתוך הרשימה הזו היא סקרלט ג'והנסון. הסרט "ג'וג'ו ראביט" הוציא מג'והנסון את האמהיות שלה, את הקלילות שלה ואת חוש ההומור שלא רואים הרבה ממנו בסרטים. וואיטיטי רצה שהאימא תהיה הדמות ההגיונית היחידה בסרט, וג'והנסון הוסיפה לה צבעים מרקדים ומשעשעים כדי שהיא גם תוכל להשתלב במסכת הטירוף מסביבה. אם כבר תפקיד מיוחד במינו השנה, אז זה של ג'והנסון ב"ג'וג'ו ראביט", שמשחקת אימא קצת שונה ומלאת השראה.

בקטיגוריית השחקן התומך:

• טום הנקס על "יום יפה בשכונה"
• אנתוני הופקינס על "שני האפיפיורים"
• אל פאצ'ינו על "האירי"
• ג'ו פשי על "האירי"
• בראד פיט על "היו זמנים בהוליווד בהם זה ליאו דיקפריו שעושה את הסרט ולא אף אחד אחר"

הזוכה שלי: ווילם דפו על "המגדלור" או אם ממש מתעקשים אז תנו פרס רטרואקטיבי לג'ו פשי על "שכחו אותי בבית". בראד פיט ייקח את הפרס על מה שהוא אפילו הודה שהוא תפקיד שלא היה לו ממש מאתגר לשחק. לווילם דפו ניתן החופש הכמעט מוחלט לשחק את התפקיד שהוא כל כך טוב בו, והוא התמסר בכל הגוף לשיגעון על האי של "המגדלור", משהו שאף אחד מהשחקנים ברשימה לא עשה.

בקטיגורית שחקנית ראשית ונהדרת:

• סינת'יה אריבו על "הרייט"
• רנה זלווגר על "ג'ודי"
• סקרלט ג'והנסון על "סיפור נישואין"
• שרליז ת'רון על "פצצה"
• סיררררשה רונן על "נשים קטנות"

הזוכה שלי: אהבת הילדות שלי, רנה זלווגר. היא אף פעם לא הלכה, אבל כמה שמגיע לה קאמבק. זלווגר היא מהשחקניות האלה שהלכו לאיבוד בתוך הכוכבות והצהובונים, ששכחתי באיזהשהו שלב שהיא אחת השחקניות הכי אהובות עליי, והשנה היא הזכירה לי כמה אני עדיין אוהבת אותה. זלווגר קרנה על המסך בתור ג'ודי גרלנד, היא כאבה את כאביה בתור ג'ודי גרלנד, היא חיה את הבלבול שהביא גם את סופה של אחת הכוכבות הגדולות ביותר של ארה"ב. זלווגר תמיד הייתה מן המתמסרות, ו-"ג'ודי" אינו יוצא דופן. רואים שהיא רצתה לתת כבוד לגרלנד, והיא עשתה זאת.

בקטיגוריית שחקן ראשי:

• חואקין פיניקס על "ג'וקר"
• אדם דרייבר על "סיפור נישואין"
• אנטוניו בנדרס על "כאב ותהילה"
• חואקין פיניקס על "ג'וקר"
• ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים"
• ליאו "מלך העולם" דיקפריו על "ריק פאקינג דלטון אהבה שבלב"
• חואקין פיניקס על "ג'וקר"

הזוכה שלי: ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים".

סתם, ברור שבשבילי זה חואקין פיניקס, וזה גם הג'וקר, 50/50. זו הייתה שנה מלאה בהופעות מדהימות של שחקנים זכרים לבנים, ג'ורג' מקאיי נתן את הופעות חייו ב-"1917", טארון אגרטון היה אלטון ג'ון נהדר ב"רוקטמן" ורוברט פטינסון איבד את השפיות שלו עם כישרון-על ב"המגדלור". אבל זה לא משנה מי היה מועמד ברשימה, כי יש רק שחקן אחד שהחזיק סרט שלם, הופיע בכל סצינה והעלה סרט עם תסריט בעייתי בכמה רמות מעל. אני מודה שחלק ממה שמניע אותי לכתוב על פיניקס זו העובדה שהוא שיחק את אחת הדמויות הכי אהובות עליי, אבל זו גם היכולת של פיניקס לשחק עם כל הגוף שלו, לרקוד כל הדרך עד לרצח האולטימטיבי ולכאוב על כל הדברים הרעים שכל הזמן קורים לו.

מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם:

• "ג'וקר, או: הרקדן האחרון של גות'האם"
• "פורד נגד פרארי או: משהו על מכוניות עם מאט דיימון משמע למה לי לראות את זה"
• "ג'וג'ו ראביט או: הקלות הבלתי נסבלת של הבניית שנאה בילדים יותר מתוקים מגלידה"
• "נשים קטנות או: הקושי הבלתי נסבל של נשים להרוויח כסף"
• "סיפור נישואין או: נוח באומבך אוהב מיוזילקז"
• "סרט בשם 1917 או: גימיק, גימיק, אבל עם נשמה"
• "היו זמנים בהוליווד או: בראד פיט בלי חולצה, מכות וישבנים של נשים"
• "פרזיטים או: בונג ג'ון הו עושה את הקולנוע שלו בתנאים שלו עם אלימות מוגזמת"

הזוכה שלי: "1917" –
הוא חייב לזכות, חייב. הוא טוב בכל אספקט שהוא

במקומות שבהם סרטים אחרים נופלים, הוא עובד כל-כך טוב. העובדה שזה סרט שלם שמוקרן בוואן-שוט נותן לו גוון מיוחד, אבל יותר מכל, הוא נותן לו הרגשה של מן אותנטיות, מן מגנט שהכניס אותי בתור צופה אל תוך הסיטואציה ולא הרפה ממני גם אחרי שאורות אולם הקולנוע דלקו. וואן-שוט מבהיר שזו הסיטואציה ששולטת בדמויות, הם אמנם אוהבים את מי שהשאירו מאחוריהם, אך בסופו של דבר המשימה היא האלוהים שלהם. אילו לא הסיפורי רקע של הדמויות שמניעים אותם בהכרח, זו הסיטואציה והחובה שהם נחתו אל תוכה בלית ברירה, ואת ה-"בלית ברירה" הזו מרגישים תוך כדי שהמצלמה ממשיכה לנוע קדימה. וואן-שוט ממחיש את הצורך להתקדם, את המשימה שאופפת מעל כמו ענן שחור, ואת הסכנות שיכולות ואף אורבות בכל פינה.
הסרט עצמו ערוך בצורה של שלוש מערכות וכולן ביחד באורך המתאים ביותר לסרט כזה. הזמן בסרט הוא אחד האויבים הגדולים של הדמויות בסרט, אבל במציאות שלי הוא לא הורגש בכלל. המשחק בסרט הוא מעל ומעבר, במיוחד בזכות תווי פניו של ג'ורג' מקאיי, שאם נעזוב שנייה את כמה שהם יפים, הוא דאג שהם יביעו את מה שהוא צריך כשהוא לא יכול להגיד או (ספויילר בכתב מחוק) אין לו למי להגיד את זה. בסרט עתיר שחקני משנה מוכשרים כמו בנדיקט קמברבאץ', אנדרו סקוט, מארק סטרונג וריצ'ארד מאדן (הבוכה היפה בעולם?), מי שמחזיקים את הסרט הם השניים הראשיים: דין-צ'רלס צ'פמן ומקאיי.
דבר אחרון שכבר כתבתי עליו, אבל אכתוב אותו גם פה – הסרט הזה היה יכול בקלות ליפול לתוך הז'אנר של אקשן גרידא, אבל הוא לא הלך לשם כי מנדז הקפיד להכניס לו נשמה. בצפייה שנייה בסרט (כנראה שתהיה גם שלישית) הבחנתי בהרבה דברים בדמויות שלא יכולתי להבין אותם מבלי לסיים אותו בפעם הראשונה. כל חייל מביא איתו סיפור חם מהבית, סיפור שמבושל כל כך טוב בתוך הלב שאין מטרה קדושה יותר מאשר לחזור אל החום הזה, או לפחות לעצום עיניים ולתת לו לחזק אותנו. אוח, כמה שאני אוהבת את הסרט הזה, וכמה שאני שמחה שעוד עושים אותם ככה, כשכל מימד עובד.

ולסיום תמונה של שניים כאלה לא ממש חשובים, שאני בכלל לא מטורפת עליהם ומקווה לעוד שיתוף פעולה ביניהם.

 

פוסט על טקס האוסקר שיהיה כנראה המשעמם ביותר שאצפה בו

אילו הבחירות שלי אילו אני הייתי חברה באקדמיה שבוחרת למי לתת פסלון מוזהב ומלא חשיבות שקייט ווינסלט בחרה לשים אותו בשירותים שלה.  אני לא אוהבת להביע את סלידתי מכל אמנות כלשהי כי זה תמיד מוביל לדיון שלא מוביל לכלום, אבל בגלל שהשנה אני התאכזבתי ברמה יוצאת דופן מהסרטים שיצאו בעונת הפרסים שלה, לא יכולתי לשמור על שתיקה.
אזהרה: זהו לא פוסט לבעלי לב שאוהב את הסרט "כוכב נולד" או בערך כל סרט אחר שיצא השנה.
בואו נתחיל – 

שיר פסקול וזה:

רוצה: תום יורק, "סספיריום" – זה באמת לא עיוורון רדיוהד שאני לוקה בו כשאני כותבת את המילים הללו. זה גם לא האנטי-כוכב-נולד שהתפתח בתוכי תוך כדי צפייה בסרט, זה פשוט אחד השירים הכי טובים ששמעתי שהצליח להעביר תחושה של נשיות דרך קול של גבר-לא-גבר בשם תום יורק. בשיר אחד הוא המחיש פרנויה, תזוזה ופנטזיה; בתוך שיר אחד הוא יצר סקרנות שלמה לסרט שאני בחיים לא אראה כי אני ואימה לא ממש חברים; בתוך שיר אחד הוא שם מנגינה אחת מכשפת של פסנתר והפך אותה לתולעת האוזן הכי טובה שהיתה לי בשנת 2018.

הימור: ליידי גאגא ושות', "רדוד" – שם השיר מסכם את הביקורת שלי על הסרט ועל-כן גם על השיר. הביצוע שלו, לעומת זאת, מדהים ואני מודה שיש לי חולשה לפעמים למלודרמטיות הווקאלית של גברת גאגא.

סרט אנימציה:

רוצה והימור: ספיידרמן – אני לא הראשונה להגיד את זה, אבל באמת מדובר בסרט הספיידרמן הכי טוב שיצא, והוא לא יכול היה להיות כזה בלי האנימציה המדהימה שעזרה למגוון העולמות המקבילים להתנגש אחד בשני בצבעים חיים ויפים. מעבר לאנימציה הכתיבה בסרט הזה היא מתוחכמת – נעה בין הומור עצמי בריא לבין נגיעה באוכלוסיות שונות שלא ראיתי עדיין בסרט קומיקס, כן, יותר מב"הפנתר השחור" האוברייטד. יש פה ייצוג בלי דחיפה מיותרת לגרון שלי שכבר מאס בכל דבר שהוא פוליטי בעולמו הסופר-מאוס של הוליווד.

צילום:

רוצה: רק לא "כוכב נולד" – ציינתי את האנטי שלי לסרט הזה מהשורה הראשונה.

הימור: רומא – חייבת להחמיא לדרך שבה קוארון השתמש במצלמה כדי לגרום לי בתור צופה להיצמד למסך ולעקוב אחר מעשיה של גיבורת הסרט בסצינה הפותחת של הסרט. רק בגלל זה שווה לתת את הפרס לסרט הזה, וחבל רק שהתסריט והמשחק לא עמדו באותה רמה כמו של מלאכת הצילום בו.

תסריט מעובד:

רוצה:  רק לא "כוכב נולד"

הימור: בלקנסמן – כי ספייק לי ושות' הצליחו ליצור תסריט שהוא לפחות חצי-כוח כמו מי שהייתי רוצה שיזכה בפרס התסריט המקורי.

תסריט מקורי:

מאוד רוצה:  הוא לא מועמד אבל אני לא שואלת אף אחד – Sorry to Bother You– בוטס ריילי יצר (בסרט הראשון אותו כתב וביים, חובה לציין) תסריט הזוי לגמרי עם קצב מסחרר; הוא כתב ספר סינמטי שאני הייתי ממש שמחה לקרוא; הוא הניע את הדיאלוגים בין קומדיה, מדע-בדיוני ופנטזיה מוחלטת; הוא יצר עולם מקביל שנראה בדיוק כמו שלנו, אבל נתן לו טונים מוגזמים מדי כדי שאנשים לא ייקחו אותו יותר מדי ברצינות. כמה נחרדתי מהסרט זה, ככה הוא היה כתוב מצוין. כמה צחקתי מהסרט, ככה הוא היה המיוחד במינו של השנה.

הימור: רומא, למרות שאין בו באמת תסריט כל כך מיוחד.

בימוי:

רוצה והימור: אלפונסו קוארון – רק על עבודת הצילום המרהיבה של הסרט הזה, חוץ מזה אין לי יותר מדי מה להגיד עליו.

שחקנית בתפקיד משנה:

רוצה: רייצ'ל וייז – יש בשחקנית הזו עוצמות מטורפות שהיא לא מדברת; היא לא מאלה שתעשה יציאות מלודרמטיות בשביל להוכיח את זה, היא גם לא תבחר לעצמה תפקידים יותר מדי גדולים, היא משחקת כל דמות בכזו עדינות כאילו מדובר באותן דמויות ובכל זאת לכל דמות היא נותנת (בכוונה או לא בכוונה) רגישות משלה. לוייז היו את השורות הכי טובות ב"המועדפת" וגם אם כשהיא העבירה אותן מאחורי הקיר, בלי שיראו אותה בכלל, לא יכולתי שלא להקשיב לה ולפחות לנסות להזדהות עם הדמות של הגברת צ'רצ'יל. מה גם שמעבר לרגישות, וייז הביאה למסך בכשרון מוחלט את אחת הדמויות הנשיות הכי חזקות שראה המסך הגדול.

הימור: רג'ינה קינג – היא מדהימה ב"אם רחוב ביל היה יכול לדבר", אבל לא מדובר באחד התפקידים הכי מרשימים שלה.

שחקן בתפקיד משני:

רוצה: מייקל שאנון (כי באמת לא איכפת לי מי יזכה פה) – הוא השחקן הכי טוב שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת. מצידי שיביאו לו פסלון של כבוד או משהו על כל העבודה שהוא עשה בשנה האחרונה – אם זה על "What they Had" בו הוא שיחק את האח הרגיש של הילארי סוואנק (הנהדרת גם היא), או התפקיד שהוא שיחק בקליפ של לוצרו בבימויו של האחד והיחיד והמיוחד והתסיים-לכתוב-כבר-סרט ג'ף ניקולס, או שהיו נותנים לו על הקליפ שהופיע בו לשיר של הלהקה Local H. לא היה שחקן משנה שהרשים אותי השנה פשוט, אז ברירת המחדל תמיד תהיה שאנון כי מגיע לו מבחינתי את כל הפרסים על משחק בעולם שאינם "ראזי".

הימור: מהארשלה עלי – הוא שחקן מצוין, התסריט שניתן לו איפשר לו להראות את זה בחצי-כוח (שלא כמו ב"אור ירח"), אבל זה יהיה כיף לראות אותו שוב עומד שם, נושא נאום עם הכריזמה המחרמנת שלו ולצפות עוד קצת בחזות הטעימה שלו. קיצר, הוא חתיך.

שחקנית בתפקיד ראשי:

רוצה: אוליביה קולמן – דבר ראשון והכי פחות חשוב: אם קולמן תזכה היא תיתן את הנאום הכי מצחיק בכל הטקס ותרים אותו בכמה שלבי איכות. דבר שני ויותר חשוב:  קולמן היא לא השחקנית הראשית בסרט "המועדפת", זה בעצם משחק משולש שלה, של אמה סטון ורייצ'ל וייז, אבל בחרו להכריז עליה כשחקנית ראשית אז יאללה, והיא באמת הייתה הכי בולטת בסרט הזה. דבר שלישי והכי חשוב: כמו בכל תפקיד שהיא עושה, קולמן היא כוח שמסוגל לשלב באותה שנייה קומדיה, דרמה והרבה הזדהות. הדמויות של אמה סטון ורייצ'ל וייז מתחרות על תשומת ליבה של המלכה אן, והיא בעצם הדמות המוכתמת מכולן – היא ילדותית, די טיפשה, חסרת גבולות ושתלטנית, אבל בידיה של קולמן היא גם הייתה חתיכה של אנושות פגומה משוחקת להפליא.

הימור:  גלן קלוז – גם לה מגיע, אבל פחות מקולמן.

שחקן בתפקיד ראשי:

רוצה: ווילם דפו – דפו הביא למסך וינסנט ואן-גוך פחות מוכר, הוא הגיש אותו אלים, חסר יכולות חברתיות, טוטאלי בתלותיות שלו וחסר פשרות לגבי האמנות שלו עד כדי פגיעה בזרה בדרך שלו לצייר עוד נוף צרפתי צהבהב. דפו לא חס על הדמות של ואן-גוך ושיחק אותה בדרכו הדפואית – עם מנה של אותנטיות שהיא כולה הוא. הדבר היחיד שהרס את הדמות היו הדיאלוגים האובר-פלצניים, ומגיע לדפו פרס רק על המאמץ להגיד את המילים הללו מבלי לצחוק יותר מדי על האובר-חשיבות שנתנו להן בסרט. ואן גוך היא דמות ששוחקה לא מעט, הסרט מאפשר לראות אותו באור אחר, ו-ווילם דפו נתן שת"פ מרשים מאוד שהצליח מדי פעם להסיח את דעתי מכמה שהסרט מעצבן.

הימור: רמי מאלק – הוא היה נהדר בתור פרדי מרקורי. לא סבלתי את השחקן הזה לפני הסרט, ואחרי "רפסודיה בוהמית" לגמרי נשביתי בקסמו. אולי עם תסריט יותר בוגר הוא גם היה נותן תפקיד של אוסקר, אבל זה עדיין לא הזמן שלו. האקדמיה כמובן לא תסכים איתי, וזה בסדר, כי זה מאלק וכמו שאמרתי – הוא קסם.

הסרט הכי טוב:

מי שאני רוצה שיזכה: אף אחד מהמועמדים – SORRY TO BOTHER YOU – זה הסרט היחיד שמשרת יותר את המציאות מאשר את הפוליטיות הצבועה של הוליווד. זה סרט ששם את העידן שלנו תחת ביקורת חריפה ומשליך את הסחוג הקולנועי הזה לתוך העיניים כך שלא יהיה מנוס אלא להודות ברדידות המחרידה והאלימה אותה אנחנו צורכים. זה סרט שמדבר על גזענות בלי צדקנות מזוייפת או התנצלות לבנה; זה סרט שמביא את העובדים לקדמת הבמה ומעצים את חשיבותם בכמה כוחות-סוס (הבנתם מה עשיתי פה? הבנתם?). זה הסרט הכי טוב כי הוא משלב קומדיה מטורפת, אלמנטים של מדע-בדיוני אפל והרבה שאלות חברתיות ששמות גם את המוסד של הוליווד על המוקד. אבל אף מכשפה לא תישרף בליל האוסקר, כי הם עסוקים בלהיות פוליטיקלי קורקט, כי האקדמיה היא חבורה של אנשים שחיים בסרט על כך שכל יצירה שעוסקת בנושא חשוב חייבת להיות גם טובה ("הפנתר השחור" – כבר ציינתי שהוא אוברייטד אבל אציין זאת שוב), זו חבורה של אנשים שבטוחים שהם כל כך מתקדמים שהם מעמידים לקטיגוריה סרטים מתנצלים מדי ("אם רחוב ביל היה יכול לדבר"), צפויים ומאוסים מדי ("כוכב נולד") או כאלה שנותנים תמונה מעודנת מדי על מציאות במדינה שהם חשים אשמה לגביה ("רומא"). SORRY TO BOTHER YOU אינו מתנצל, הוא אלים כלפי הצופה כמו שהחיים אלימים כלפינו, הוא מצחיק ומחריד בו-זמנית, הוא משוחק לעילא והפסקול שלו הטוב של השנה. צריכים עוד סופרלטיבים? נראה לי שעדיף שאעצור פה.

הימור: רומא – סעמק

 

לסיום: תמונה של מייקל שאנון וג'ף ניקולס.

לחיי שנת 2019 שתהיה שווה ברמתה לפחות ל2017