מצד אחד 2019 הייתה שנה טובה של סרטים. רשימת הסרטים המועמדים לאוסקר מראה על מגוון רחב של סיפורים שנבנו ע"י יוצרים מכל העולם. היא לא מגוונת מבחינת האוכלוסיות שהיא מייצגת, אבל אי אפשר להיות פוליטיקלי קורקט כל שנה, כנראה. בכל זאת, אני לא זוכרת כזו שנה שבה יצאו כל כך הרבה סרטים מרשימים שמגיע להם להתחרות ואף לזכות בפרס. מצד שני, 2019 תהיה כנראה עוד שנה שבה שחקנים גורפים פרסים על סרטים בינוניים (להוציא את לורה דרן שכנראה תזכה בפסלון המוזהב על "סיפור נישואין"), והחוסר הלימה הזה מבהיר שלפעמים כוחו של סרט יכול לנוח בידיהם החזקות של השחקנים, אבל כוחו של שחקן לא מספיק בשביל להפוך את הסרט להכי טוב שיש. סרט צריך הכל – הוא צריך פסקול, צריך צילום, צריך במאי טוב, צריך שחקנים טובים ומעל הכל – עורך ותסריטאי טוב.
שנה שעברה לא טרחתי לכתוב על הזוכים שלי לאוסקר, כי לא היה אף אחד ראוי חוץ מאוליביה קולמן ו"ספיידרמן: ממד העכביש", אבל השנה יצא "1917" ואני משתמשת בפוסט הזה כדי להלל אותו כמה שאני יכולה, ולכתוב קצת על הבחירות שלי לשנה זו. אז ככה:
בקטיגורית הפסקול מועמדים:
- הילדור גואנדוטיר על "ג'וקר"
- אלכסנדר דספלה על "נשים קטנות"
- רנדי ניומן על "סיפור נישואין"
- תומס ניומן על "1917"
- ג'ון וויליאמס על "מלחמת הכוכבים"
הזוכה שלי: תיקו בין "ג'וקר" ל-"1917".
כשאני מקשיבה לפסקול של "ג'וקר" אני חושבת שהוא הזוכה שלי, ואז אני מקשיבה לדרמה האפית שהיא הפסקול של "1917" ואני לא יכולה להחליט, אז הם יקבלו תיקו וכל מי שייקח אני אהיה שמחה, וגם עצובה בשביל המתמודד/ת השני/ה סעמק.
הפסקול של "ג'וקר" הוא חלק מאוד מובהק לא רק בסרט עצמו אלא גם בעשייה שלו. המנגינה של גואנדוטיר היא זו שנתנה לחואקין פיניקס השראה לרקוד בשירותים במקום מה שהיה כתוב בתסריט, היא זו שהניעה את הגישה של טוד פיליפס לצילום של הסרט, והיא זו שמוסיפה עוד נופך מלחיץ לעלילה. הצ'לו הוא עוגמת הנפש, הוא הטירוף והוא כל היופי של הג'וקר.
לגבי "1917" – נכון שאתם מרשים לי להשתמש בביטוי "יצירת מופת"? כי ניומן כתב מנגינה אפית לסרט אפי, דרמטית מספיק פור דה סייק אוף דרמה, ומותחת מספיק בשביל להשאיר אותי באולם כשיש לי פיפי. יותר מכל ניומן עשה עליי את המניפולציה הרגשית הכי גדולה, הגביר את המתח ועשה לי דמעות אין קץ שנשארו איתי גם אחרי הצפייה בסרט. בסרט שאין בו הרבה דיאלוג והוא מתבסס בעיקר על סיטואציה, חייבת להיות דמות מסויימת שתספר את מה שעובר על הדמויות ולהמחיש את הסכנה שמסתתרת בכל פינה, והמנגינות של ניומן עשו בדיוק את זה – במקום דמות של מספר קיבלנו פסקול שלם שמתופף התחלה של משימה, בעזרת קלידים מעלה את רמת המתח ועם תזמורת שלמה מציג עיירה שנכבשה באכזריות וחייל שצריך איכשהו לעבור אותה כדי לסיים את המשימה שלו. לפסקול הזה אני לא מפסיקה להקשיב באופן רציף, משהו שלא קרה לי מאז הפסקול של "האביר האפל".
בקטיגורית הצילום מועמדים:
- רודריגו פרייטו על "עוד סרט ארוך מדי של מרטין סקורסזה"
- לורנס שר על "ג'וקר"
- ג'רין בלאשק "המגדלור"
- רוג'ר דיקינס על "1917"
- רוברט ריצ'ארדסון על "קוונטין טרנטינו אוהב כפות רגליים ועכוזים של נשים"
הזוכה שלי, והו זה היה קשה: רוג'ר דיקינס על "1917". נכון, היו צילומים בוואן-שוט, זה היה ה-premise של הסרט, העובדה שעשתה את יחסי הציבור הטובים ביותר לסרט, וזה בסדר, אבל זה טיב הצילומים שמרהיב יותר מבכל סרט אחר. המשחק עם האור, איך המצלמה עוקבת אחרי השחקנים, נקודת המבט וההמשכיוות רבת האקשן, הכל נעשה ביד רמה ע"י מי שחשבו שכבר לא יוכל להיות מועמד לאוסקר ונתנו לו אחד לפני שנתיים על "בלייד ראנר 2049". אמן שזה יהיה האוסקר השני של רוג'ר דיקינס, על כל המאמצים ומלאכת היד הנפלאה של הגאון הזה שהיא מעל כל שאר המועמדים השנה.
בקטיגורית תסריט אורגינל:
- ריאן ג'ונסון על "רצח כתוב היטב…עם מייקל שאנון"
- נוח באומבך על "סיפור נישואין"
- סם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז על "1917"
- קוונטין טרנטינו על "היה היו זמנים להתחנף להוליווד"
- בונג ג'ון-הו וג'ין וון האן על "פרזיטים: סיפור על טוויסט שדי הרס לי את הסרט"
הזוכה שלי: נוח באומבך על "סיפור נישואין" (אבל כבוד לסם מנדז וקירסטי ווילסון-קיירנז). תסלחו לי על ההייטריות שניה, אבל אם קוונטין טרנטינו ייקח את הפרס על התסריט זה יהיה עילבון למילה הכתובה, ואני אומרת את זה רק בגלל שהמילה הכתובה היא המילה החשובה לי מכל. נוח באומבך כתב מונולוגים כל כך יפים, הוא כתב דיאלוגים כל כך כואבים והוא כתב סיפור אהבה פנטסטי שמבוסס בכלל על פרידה. בתור בת להורים גרושים שעשו את ההליך הזה בידידות ותמיכה (בסוף הם חזרו לחיות ביחד), אני יכולה להגיד שזה סרט שהראה לי אמת מסויימת, ואני אוהבת כשתסריטאים כותבים מוכר ואמיתי בצורה שהיא מרעננת. באומבך כתב על מצב אנושי שכיח והראה כיצד אהבה יכולה להציל אותנו גם מהנסיבות הקשות של גירושין. לכל מילה יש קצב וכל רפרנס ליצירה חיצונית מבהיר את הדמויות והסיטואציה באופן אמין. אמנם היה אפשר לחתוך פה ושם, אבל באומבך הוא זה שהצליח להביע אותנטיות באווירה אותנטית משלו.
בקטיגוריית תסריט מבוסס על ספר אמיתי מועמדים:
- סטיבן זאליאן על "עוד סרט שבו אל פאצ'ינו יכול לצעוק משהו חסר פשר" או "האירי"
- טאיקה וואיטיטי על "ג'וג'ו ראביט"
- סקוט סילבר וטוד פיליפס על "ג'וקר"
- גרטה גרוויג על "נשים קטנות"
- אנתוני מקארטן על "שני האפיפיורים"
הזוכה שלי: טאיקוש וואיטיוש על "ג'וג'ו ראביט". לא קראתי את הספר, אבל לפי מה שהבנתי וואיטיטי תירגם ספר קשה לקריאה והפך אותו לסרט קליל. בנוסף, כפי שהוא עשה בהרבה מסרטיו, הוא הצליח לשלב טרגדיה וקומדיה בצורה שמרגישה טבעית. יש לו הרבה ניסיון בכתיבה של סרטים מנקודת מבט של ילדים, והוא עשה זאת בהצלחה יחסית עם הסרט הזה. לוואיטיטי יש חוש הומור מיוחד במינו, הוא יודע להיות מתוחכם כמו שהוא יודע להיות מטופש, והוא יודע איך לכתוב על אהבה בעתות של שנאה. אמנם זה לא התסריט הכי טוב שלו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מכל השאר. סליחה, גרטוש גרוויגוש.
בקטיגוריית סרט אנימציה מועמדים:
- "איך לאמן את הדרקון מס' מי יודע כמה"
- "היד האבודה"
- "קלאוס?"
- "מיסטר לינק"
- "סיפור צעצוע 4"
הזוכה שלי: "היד האבודה" או באנגלית "איבדתי את הגוף שלי" או בחנית "איך איבדתי כל הרגשה בפרצוף שלי אחרי בכי של שעות תוך כדי ואחרי הצפייה בסרט הזה". חלום שלי שסרט אנימציה למבוגרים יזכה בפרס הזה ("הצב האדום" ו-"לאהוב את וינסנט" היו הזוכים שלי בשנים עברו), אבל אני בספק שזה דווקא יקרה השנה.
אם אגיד למה אני אוהבת כל כך את הסרט אני רק אהרוס אותו, ואני לא רוצה לעשות את זה למי שעדיין לא ראה אותו. אבל אם מישהו מרגיש שהוא תקוע בתוך החלטה, או לפני צעד גדול בחיים – אני ממליצה לראות את הסרט הזה ולקבל פוש מטורף קדימה.
בקטיגורית הבמאי מועמדים:
- מרטין סקורסזה על "הסרט הזה שכולם מדברים עליו בזכות מארבל"
- טוד פיליפס על "ג'וקר"
- סם מנדס על הפלא הזה שנקרא "1917"
- קוונטין טרנטינו על "כלום"
- בוג ג'ון הו על "פרזיטים אלימים מדי"
הזוכה שלי: סם מנדז, נו מה. הוא רצה לספר סיפור בוואן-שוט והוא הצליח. הוא רצה לנסות לייצר סרט מלחמה טוב והוא הצליח. הוא רצה לתת כבוד לסיפורי מלח"ע ה-1 של סבו והוא הצליח. אבל יותר מכל, באמת יותר מכל, הוא יצר סרט שמתעלה על הגימיק של עצמו עם מה שהכי חשוב שיהיה בסרט – נשמה. הוא הכניס אותה בתוך שתי הדמויות הראשיות, הוא הבהיר אותה בעזרת דמויות משניות, ודרך המשכיות מותחת הוא המחיש מה זו סיטואציה של אחווה ואחריות בעת מלחמה. אני עדיין מתפלאת מהאומץ שמלח"ע ה-2 הנחילה בסבי שהבריח יהודים במהלך ואחרי השואה, ומנדז הצליח להפליא אותי בסיפור משלו. הסיפור הזה לא היה יכול להיות מסופר בלי וואן-שוט, והסרט הזה נעשה ביד רמה של אחד ויחיד בשם סם מנדז, יד רמה יותר משל כל במאי בקטיגוריה הזו.
בקטיגוריית השחקנית התומכת מועמדות:
- מרגו רובי על "פצצה"
- קת'י בייטס על "ריצ'ארד ג'ול"
- לורה דרן על "סיפור נישואין"
- סקרלט ג'והנסון על ג'וג'ו ראביט
- פלורנס פיו על "נשים קטנות"
הזוכה שלי: סקרלט ג'והנסון על "ג'וג'ו ראביט". אני אוהבת את לורה דרן, היא אלילה, תמיד רציתי שיהיה לה פרס משלה, אבל מבחינתי מי שעשתה את התפקיד המרשים ביותר מתוך הרשימה הזו היא סקרלט ג'והנסון. הסרט "ג'וג'ו ראביט" הוציא מג'והנסון את האמהיות שלה, את הקלילות שלה ואת חוש ההומור שלא רואים הרבה ממנו בסרטים. וואיטיטי רצה שהאימא תהיה הדמות ההגיונית היחידה בסרט, וג'והנסון הוסיפה לה צבעים מרקדים ומשעשעים כדי שהיא גם תוכל להשתלב במסכת הטירוף מסביבה. אם כבר תפקיד מיוחד במינו השנה, אז זה של ג'והנסון ב"ג'וג'ו ראביט", שמשחקת אימא קצת שונה ומלאת השראה.
בקטיגוריית השחקן התומך:
- טום הנקס על "יום יפה בשכונה"
- אנתוני הופקינס על "שני האפיפיורים"
- אל פאצ'ינו על "האירי"
- ג'ו פשי על "האירי"
- בראד פיט על "היו זמנים בהוליווד בהם זה ליאו דיקפריו שעושה את הסרט ולא אף אחד אחר"
הזוכה שלי: ווילם דפו על "המגדלור" או אם ממש מתעקשים אז תנו פרס רטרואקטיבי לג'ו פשי על "שכחו אותי בבית". בראד פיט ייקח את הפרס על מה שהוא אפילו הודה שהוא תפקיד שלא היה לו ממש מאתגר לשחק. לווילם דפו ניתן החופש הכמעט מוחלט לשחק את התפקיד שהוא כל כך טוב בו, והוא התמסר בכל הגוף לשיגעון על האי של "המגדלור", משהו שאף אחד מהשחקנים ברשימה לא עשה.
בקטיגורית שחקנית ראשית ונהדרת:
- סינת'יה אריבו על "הרייט"
- רנה זלווגר על "ג'ודי"
- סקרלט ג'והנסון על "סיפור נישואין"
- שרליז ת'רון על "פצצה"
- סיררררשה רונן על "נשים קטנות"
הזוכה שלי: אהבת הילדות שלי, רנה זלווגר. היא אף פעם לא הלכה, אבל כמה שמגיע לה קאמבק. זלווגר היא מהשחקניות האלה שהלכו לאיבוד בתוך הכוכבות והצהובונים, ששכחתי באיזהשהו שלב שהיא אחת השחקניות הכי אהובות עליי, והשנה היא הזכירה לי כמה אני עדיין אוהבת אותה. זלווגר קרנה על המסך בתור ג'ודי גרלנד, היא כאבה את כאביה בתור ג'ודי גרלנד, היא חיה את הבלבול שהביא גם את סופה של אחת הכוכבות הגדולות ביותר של ארה"ב. זלווגר תמיד הייתה מן המתמסרות, ו-"ג'ודי" אינו יוצא דופן. רואים שהיא רצתה לתת כבוד לגרלנד, והיא עשתה זאת.
בקטיגוריית שחקן ראשי:
- חואקין פיניקס על "ג'וקר"
- אדם דרייבר על "סיפור נישואין"
- אנטוניו בנדרס על "כאב ותהילה"
- חואקין פיניקס על "ג'וקר"
- ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים"
- ליאו "מלך העולם" דיקפריו על "ריק פאקינג דלטון אהבה שבלב"
- חואקין פיניקס על "ג'וקר"
הזוכה שלי: ג'ונת'ן פרייס על "שני האפיפיורים".
סתם, ברור שבשבילי זה חואקין פיניקס, וזה גם הג'וקר, 50/50. זו הייתה שנה מלאה בהופעות מדהימות של שחקנים זכרים לבנים, ג'ורג' מקאיי נתן את הופעות חייו ב-"1917", טארון אגרטון היה אלטון ג'ון נהדר ב"רוקטמן" ורוברט פטינסון איבד את השפיות שלו עם כישרון-על ב"המגדלור". אבל זה לא משנה מי היה מועמד ברשימה, כי יש רק שחקן אחד שהחזיק סרט שלם, הופיע בכל סצינה והעלה סרט עם תסריט בעייתי בכמה רמות מעל. אני מודה שחלק ממה שמניע אותי לכתוב על פיניקס זו העובדה שהוא שיחק את אחת הדמויות הכי אהובות עליי, אבל זו גם היכולת של פיניקס לשחק עם כל הגוף שלו, לרקוד כל הדרך עד לרצח האולטימטיבי ולכאוב על כל הדברים הרעים שכל הזמן קורים לו.
מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם:
- "ג'וקר, או: הרקדן האחרון של גות'האם"
- "פורד נגד פרארי או: משהו על מכוניות עם מאט דיימון משמע למה לי לראות את זה"
- "ג'וג'ו ראביט או: הקלות הבלתי נסבלת של הבניית שנאה בילדים יותר מתוקים מגלידה"
- "נשים קטנות או: הקושי הבלתי נסבל של נשים להרוויח כסף"
- "סיפור נישואין או: נוח באומבך אוהב מיוזילקז"
- "סרט בשם 1917 או: גימיק, גימיק, אבל עם נשמה"
- "היו זמנים בהוליווד או: בראד פיט בלי חולצה, מכות וישבנים של נשים"
- "פרזיטים או: בונג ג'ון הו עושה את הקולנוע שלו בתנאים שלו עם אלימות מוגזמת"
הזוכה שלי: "1917" –
הוא חייב לזכות, חייב. הוא טוב בכל אספקט שהוא
במקומות שבהם סרטים אחרים נופלים, הוא עובד כל-כך טוב. העובדה שזה סרט שלם שמוקרן בוואן-שוט נותן לו גוון מיוחד, אבל יותר מכל, הוא נותן לו הרגשה של מן אותנטיות, מן מגנט שהכניס אותי בתור צופה אל תוך הסיטואציה ולא הרפה ממני גם אחרי שאורות אולם הקולנוע דלקו. וואן-שוט מבהיר שזו הסיטואציה ששולטת בדמויות, הם אמנם אוהבים את מי שהשאירו מאחוריהם, אך בסופו של דבר המשימה היא האלוהים שלהם. אילו לא הסיפורי רקע של הדמויות שמניעים אותם בהכרח, זו הסיטואציה והחובה שהם נחתו אל תוכה בלית ברירה, ואת ה-"בלית ברירה" הזו מרגישים תוך כדי שהמצלמה ממשיכה לנוע קדימה. וואן-שוט ממחיש את הצורך להתקדם, את המשימה שאופפת מעל כמו ענן שחור, ואת הסכנות שיכולות ואף אורבות בכל פינה.
הסרט עצמו ערוך בצורה של שלוש מערכות וכולן ביחד באורך המתאים ביותר לסרט כזה. הזמן בסרט הוא אחד האויבים הגדולים של הדמויות בסרט, אבל במציאות שלי הוא לא הורגש בכלל. המשחק בסרט הוא מעל ומעבר, במיוחד בזכות תווי פניו של ג'ורג' מקאיי, שאם נעזוב שנייה את כמה שהם יפים, הוא דאג שהם יביעו את מה שהוא צריך כשהוא לא יכול להגיד או (ספויילר בכתב מחוק) אין לו למי להגיד את זה. בסרט עתיר שחקני משנה מוכשרים כמו בנדיקט קמברבאץ', אנדרו סקוט, מארק סטרונג וריצ'ארד מאדן (הבוכה היפה בעולם?), מי שמחזיקים את הסרט הם השניים הראשיים: דין-צ'רלס צ'פמן ומקאיי.
דבר אחרון שכבר כתבתי עליו, אבל אכתוב אותו גם פה – הסרט הזה היה יכול בקלות ליפול לתוך הז'אנר של אקשן גרידא, אבל הוא לא הלך לשם כי מנדז הקפיד להכניס לו נשמה. בצפייה שנייה בסרט (כנראה שתהיה גם שלישית) הבחנתי בהרבה דברים בדמויות שלא יכולתי להבין אותם מבלי לסיים אותו בפעם הראשונה. כל חייל מביא איתו סיפור חם מהבית, סיפור שמבושל כל כך טוב בתוך הלב שאין מטרה קדושה יותר מאשר לחזור אל החום הזה, או לפחות לעצום עיניים ולתת לו לחזק אותנו. אוח, כמה שאני אוהבת את הסרט הזה, וכמה שאני שמחה שעוד עושים אותם ככה, כשכל מימד עובד.
ולסיום תמונה של שניים כאלה לא ממש חשובים, שאני בכלל לא מטורפת עליהם ומקווה לעוד שיתוף פעולה ביניהם.
himandshe 