היתה פעם כתבה על איזה מחקר שקרי כלשהוא שהראה שאחרי גיל 30 אנשים פחות מתלהבים מהמוזיקה העכשווית ונוטים ליהנות יותר מצלילים נוסטלגיים של אלבומי עבר שעשו להם את זה. לא שאני תומכת בכל המאמרים הפסאודו-מדעיים הללו, אבל אני חוששת שעם הזמן זה נהיה הסיפור שלי. עובדה שאת מצעד אלבומי העשור של הבלוג היה לי כיף לכתוב ואילו את הפוסט הזה, עם כל האהבה שלי למוזיקה שיצאה השנה, היה לי קשה מדי. יותר קל לי היום להשוות אמנים לאילו שכבר יצא לי להכיר, לעומת ה"אני" של לפני כעשור שהלוח שלה היה חלק יותר ופתוח יותר להתאהב בחומרים, שהייתה מתלהבת הרבה יותר בכל פעם שהייתה שומעת שיר חדש. אולי הקושי הופך את האלבומים ברשימה לטובים יותר ממה שהם באמת, כי באמת קשה לי כבר להיות מופתעת עם אלבומים שלמים, עם אמנים חדשים וישנים, ואם האלבומים הללו נכנסו לאוזן והשאירו איזה רושם מעל אחרים שיצאו השנה, כנראה שיש בהם קסם מיוחד במינו. ואולי הם פשוט אלבום של קווין מורבי (אופס, ספוילר).
אז הנה הם אלבומי השנה שלי – עם עשירייה עליונה שהפכה את השנה הזו לטובה הרבה יותר מהשנה שעברה,
קריאה נעימה!
מקום 35 – Holy Fawn – Death Spells
תארו את עצמכם יושבים ברכבת מחיפה לתל-אביב, השעה היא 6:30 בבוקר ובא לשים איזה אלבום חדש כדי לנמנם יחד איתו. אתם נזכרים שיש שיר שספוטיפיי המליץ עליו ואתם מחליטים לנסות את האלבום כולו. עכשיו תתארו לכם את האלבום מתחיל עם שיר כמו "Dark Stone" – הצלילים הרגועים מכניסים אתכם אל תוך יער סבוך, ואתם מרגישים את עצמכם נשאבים אל תוך אווירה של נינוחות ואז מגיע ריף כבד של גיטרה שמבהיל לכם את הצורה, הוא נעלם ואז שוב חוזר בפעימות של איזו מפלצת, איזה סוד שלא הייתם רוצים לגלות על העצים מסביבכם. כל-כך נבהלתי בפעם הראשונה ששמעתי, ולמרות הגראולינג בסיומו של השיר נשארתי סקרנית לגלות מה יש לאלבום הזה להציע.
עוד כמה הקשבות לאלבום הזה הפכו אותי שבויה שלו, אבל רק לתקופה קצרה, תקופה שבה הבטחתי לעצמי שאנסה לעצום את העיניים ולכתוב סיפור דרך האלבום, ובסופו של דבר לא חזרתי אליו. אבל חשבתי שמן הראוי ש"אתחיל" איתו את המצעד שלי, מאחר והוא צלח את מבחן הרוק הכבד.
מקום 34 – Doug Tuttle – Dream Road
דאג טאטל הוא אמן שנשמע לי אותו הדבר בכל פעם, ואני לא חושבת שזה נשמע ככה רק באוזניי – הקול שלו לא משתנה, הוא תמיד מתחבר לי עם המלודיות האמריקנה-איות שלו ואווירת הגיטרות האקוסטיות על כבישים פתוחים ורחבים תמיד קוסמת לי. האלבום המדובר אינו יוצא דופן, שזה פלוס גדול מצד אחד, ומצד שני אני נטיתי לאבד עניין בו אחרי מספר קטן של הקשבות כי הרגשתי שכבר שמעתי, שאני כבר מכירה, ובכל זאת – יש עדיין אהבה והרבה הערכה לאמן הצנוע הזה.
מקום 33 – Marissa Nadler & Stephen Brodsky – Droneflower
בשביל הילה דגן, חברה טובה ואחות יפה במיוחד, שנת 2019 היתה גם שנה של סטיבן ברודצקי. היא נסעה במיוחד לפראג כדי לראות אותו עם מופיע עם להקתו Cave In, כתבה עליו ללא הרף, ואפילו הקדישה לו ספיישל שלם ברדיו הקצה. כדאי להקשיב.
בשבילי זו אמנם לא הייתה שנה של ברודצקי, אבל הוא יצר יחד עם מריסה נדלר את אחד מהאלבומים הכי מלאים של השנה. הגיטרות של ברודצקי ונדלר מכשפות באלבום הזה כמו קולה המוזה-תי של נדלר, נסחפים הם ברוח מלאה עשן, נהר שחור מתחתם והסיפורים מתעלעלים בין שיר לשיר עם אווירה של מסתורין, של כישוף, בחיבור שבין רוק כבד כשהוא רך ופולק כשהוא נוטה להתאבק במשקל כבד. יכול להיות שהם בעולם התחתון איפה שהמים עשויים מנשמות עבר; יכול להיות שזה בכלל נעשה מעל ליבת כדור הארץ, פשוט בזמנים שבהם אנחנו מעדיפים לשים את ראשנו על הכר ולשכוח תוך כדי שאנחנו חולמים; יכול להיות שהייתי צריכה להקשיב לאלבום הזה יותר השנה, כי עכשיו כשאני מקשיבה לו אני מבינה שלא נתתי לו מספיק תשומת לב.
מקום 32 – Frankie Lee – Stillwater
קסם מוזיקת הכבישים של ארה"ב בחיים לא ייפוג, זה ברור לי כי אין סוף למספר הפעמים שאני מקשיבה ל"Harvest Moon" של ניל(וש) יאנג, וזה ברור לי גם כי בכל שנה יש אמן שמגשים לי את החלום דרך האוזניים. הפעם זה היה פרנקי לי, שהוציא אלבום אמריקנה-פולק נעים שהביא לי עוד פעם את הרוח החמה של החלום האמריקני להתבדר בשיער, דרך גיטרות סטיל, רכויות אקוסטיות שעושות נעים באוזן, מפוחית טיפוסית שמניעה את גלגלי הדמיון להסתובב וקול מתוק שמתאים למצבי רוח של מלנכוליה או סתם נוסטלגיה שהלוואי והייתה שלי.
מקום 31 – Dylan Leblanc – Renegade
תומר קופר מהבלוג "הרמוניה דרומית" כתב יפה על האלבום הזה בדירוג האלבומים שלו.
לעומת דאג טאטל שנוטה לחזור על עצמו, דילן להבלנק לא נח על זרי דפנה פולקיים, נראה שהוא אוהב לגוון ולהרכיב את הפונטיאק הישנה על דרכים מהירות וחשמליות יותר מאלבום לאלבום. אחרי ש-"Cautionary Tale" עשה לי את שנת 2016 והגיע למקום השני, הוציא להבלנק אלבום שמזכיר את חומריו האחרונים של War on Drugs, עם הקול היפהפה שיש רק ללהבלנק. בין אפקטים איטיזיים לגיטרות חשמליות שמעלות את מהירות פמפום הלב, זה עדיין אותו אמן שבאלבומים הקודמים היה רך מספיק בשביל לחלום חלומות פשוטים, והפעם חיבר אותם לשקע יותר חי, יותר אופטימי.
I'm fading out, but even in the end
I know we'll all be born again
מקום 30 – Kristin Anna – I must be the Devil
הסולנית לשעבר של להקת Mum נשמעת כמו ביורק בשעות האחדות בהן זורחת השמש, וברקע היא הלחינה מנגינות פסנתר שובות כל כך שקשה שלא לתת את הקרדיט לנופים האיסלנדיים ולסקנדינביות האקסצנטרית של רבים מהאמנים שיוצאים מהצפון האירופאי. למילים דווקא לא הקשבתי, כי הרגיש שקולה הקייט בושי משמש יותר ככלי נוסף. בעזרת תזמורים קלים מסביב לאווירת אבקת הקסם היא הצליחה להפיק אלבום שיותר מלצייר לי תמונות, היה מוחק לי אותן כדי לתת לי קצת שקט. זה מוזר, כי אחרי הכל מדובר באמנית איסלנדית, והאיסלנדים הם מהיצורים הצבעוניים ביותר שיש בעולם הזה, אבל לפעמים טוב שיש גם כאלו שהופכים את העולם לפשוט יותר בעזרת במנגינות פשוטות.
השיר הזה רק מתחזק תוך כדי הקשבה
מקום 29 – Steve Gunn – The Seen in Between
בתקופה שיצא האלבום של סטיב גאן, הייתי חזק בתוך שיעורי גיטרה. האלבום הזה רק עודד אותי ללמוד עוד ועוד בתקווה שיום אחד אוכל לפרוט כמו גאן ולהשתמש גם בגיטרה שלי (לה קראתי שרלוט על שם הגינזבורגית היפה בתבל) בשביל להתניע מנגינות ולדהור איתן קדימה על דרכים-לא-דרכים. מהרמה של גאן אני עוד רחוקה מאוד, בשביל זה אצטרך להתאמן (בין היתר) גם על תפקוד הריאות שלי על מפוחית. כמו ששם האלבום מרמז – גאן הקדיש את האלבום הזה לאנשי הביניים, האנשים האלה שמסתקרנים לגבי הסיפור שלהם מהסתכלות מרחוק, וככל שהמרחק רק גדל שוכחים מהם די מהר, מעלעלים במן מחווה של מובן מאליו אל הפרק הבא בספר, קטעי טקסט ויזואליים שהמציאות מכתיבה למי שעיניו נחות על החלון.
מקום 28 – Bitw – Bitw
במהלך 2019 התפתחה אצלי אובססיה על השחקן הגאה בוולשיותו, מייקל שין, וכנראה שהאלגורית'ם של ספוטיפיי זיהה זיקה וולשית בריאותיי ויצא שהאפליקציה הציעה לי כמה אמנים וולשיים במהלך השנה. וויילס היא לא רק ארץ מוצאם של שחקנים נהדרים כמו שין, אנת'וני הופקינס או מת'יו ריס, היא גם מקום מוצאם של כמה מהאמנים הטובים, כשהגדולה מביניהן היא לדעתי המאניק סטריט פריצ'רז.
אבל מספיק עם שיעורי היסטוריה, אנחנו פה בשביל לדבר על גריף אב ארוול, אמן פופ שכבר הספיק לשתף פעולה עם אלינור פרידברגר, גראף ריס וקאט לה בון. יצא ונשבר לו הלב שנה לפני יציאת האלבום והוא החליט לכתוב על אותו שברון אלבום קליל שרובו נכתב בשפה הוולשית, והזרות של השפה מוסיפה עוד קסם לתוך המלודיות החמודות. הלחנים נוגעים טיפה בפסיכדליה, אבל רובם מושתת על המתיקות הפופית שבזכות הפקה מהודקת מקבלת סאונד של צמר גפן מתוק במרכזו של יום חולמני.
מצחיק לאן הידלקויות שונות בחיים יכולות לכוון, כי עכשיו יש לי את מייקל שין להודות לו על כך שהגעתי דרכו לאחד מאלבומי הפופ הטובים והמעניינים ביותר שיצאו השנה.
מקום 27 – Rain Phoenix – River
ריין פיניקס (מבית משפחת ריבר וחואקין) הוציאה את האלבום "ריבר", אבל לא תשמעו על זה יותר מדי כי היא לא רוצה להתפרסם דרך הערוצים הידועים; היא לא תספק כותרות לעיתונאים עם פרטים אישיים מהשנים שבהן היא זכתה להכיר את אחיה (לו מוקדש האלבום הזה), היא לא תדבר יותר מדי על השירים עצמם (הם אשכרה יודעים לדבר בעד עצמם!), היא גם לא תגיד משהו על סרטי מארבל כדי לעורר סערה על לא-כלום במדיה החברתית. היא פשוט תיתן לערוצים שלה לדבר, ובתדרים הצנועים של ריין פיניקס הכל מרגיש אותנטי יותר, רגיש יותר, הכי כן שיש.
בתור אחד האלבומים הכי מסקרנים של השנה, פיניקס סיפקה את הסחורה עם יצירה מתוזמרת למחצה, הרבה פסנתר והרבה מילים קטנות על עניינים יותר גדולים שמתבשלים בפנים.
שכחתי לציין שמתארח פה מייקל סטייפ, העונה בלב שלי לשם מלאך ווקאלי
מקום 26 – Honolulu – Honolulu
צמד האח-אחות הספרדיים העונים לשם קוונטין ולאה מבל הוציאו השנה אלבום שני שכולו חלום טוב שלא רוצים להתעורר ממנו. בתוך הדרים-פופ המלנכולי של ההרכב אפשר למצוא סיפורים על טיפוסים מה"שכונה" שלהם בנורמנדי, על מישהו שבורח מהבית כדי להשתלב בין טיפוסים לא סימפטיים בפארק, על מישהי שצופה בכוכבים ויודעת שהיא לא תוכל להיות חלק מהם, על בעל פאב שמזמין את כולם להיכנס אל תוך היכל האופטימיות שלו. זה אלבום שהנעים לי כל כך הרבה נסיעות רכבת בין חיפה לתל אביב והפכו אותן נסבלות הרבה יותר, גם כשכבר ידעתי שהן הגיעו מעבר לסף המיאוס.
מקום 25 – Sam Fender – Hypersonic Missiles
בעשור הקודם יצאו הרבה בשורות בדמותו של סם פנדר מהאי הבריטי, הרבה אמנים שהושפעו מהסמית'ס או מהקיור, גדלו על אואזיס או בלר, שמילאו אצטדיונים ואולמות גדולים ברחבי האי ומשום מה לא ממש ששו לפרגן להם מחוץ לו. אני לא הייתי שומעת בכלל על סם פנדר לולא הוא הופיע ביום נפלא אחד ביולי, שלוש הופעות לפני שניל יאנג עלה על אותה במה, ואחריו מיד עלה איזה אליל בשם בוב דילן. פנדר פתח את כל יום ההופעות המרשים הזה עם ביצועים מדוייקים, להקה מקצועית, קול שמזכיר את ברנדון פלאוורס מהקילרז ויכולת לגרום לי לקפוץ גם כשמסביבי היו אולי שורה אחת של אנשים בצהרי שישי לונדוניים. בזכות כל אלה נפערו נחיריי והתחלתי לרחרח אחר אלבום חדש שלו והוא הגיע לא מעט אחרי אותו יום בלתי נשכח (הו נילוש ובובי 
).
לסם פנדר פרצוף של פסל יווני, את ההשפעות של הסמית'ס שומעים בגיטרות, אפילו אפשר לשמוע קצת אמריקנה ניינטיזית שרוי אורביסון נדבק בה, אבל המילים שלו לגמרי מילניאליות, יותר מודעות לעולם מסביבו עם קצת היסטוריה פרטית משלו. הוא כל מה שהעשור הקודם הבטיח מבחינת מינון מוזיקה לאנגלופיליים, והוא הכי רלוונטי להיום, גם מבחינת פיזוזים בסלון.
אחד השירים שפיזזתי לצלילם הכי הרבה פעמים
מקום 24 – Faux Ferocious – Pretty Groovy
שנה שעברה היה לי את זה להגיד על האלבום של Parquet Courts וזה הלך ככה: כייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייף.
אם אני צריכה להרחיב אז רק אגיד שזה אלבום רוק כיפי, משלב פאנק כיפי, רוקנרול כיפי, סערת גיטרות כיפיות והרבה מקצבים כיפיים. בגדול הייתי אומרת שזה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי השנה. אני לא יודעת אם חידדתי את העובדה הזו שזה באמת אחד האלבומים שהיה לי כיף להקשיב להם השנה.
מקום 23 – Blue House – Gobstopper
בדרך לברקזאיט אפשר לקרוא אינספור ביקורות, אפשר גם לקרוא מילים של אנשים שהצביעו בעד ההתנתקות הבלתי מוסברת הזו של בריטניה מאירופה. אפשר גם פשוט לשמוע מוזיקה שמספרת סיפורה של מפלצת קפיטליסטית שאוכלת כל דבר בדרכה, והפלא ופלא עם האלבום Gobstopper זה לא רק אפשרי אלא גם כדאי מאוד! הבית הכחול הוא פרויקט שכולל בעיקרו את ג'יימס האוורד הלונדוני שכתב את רוב המנגינות והמילים לאלבום הזה, בו גיטרות טובלות עצמן במים נעימים של צלילי גלשנים ופסיכדליה-לייט וכל החומרים שיכולים לבנות חלומות יותר טובים לעתיד.
מקום 22 – Jessica Pratt – Quiet Signs
כשאומרים לי פנטזיה אני בדרך כלל חושבת גדול, משהו שאפשר לשרבט לו מפה של עולם שלם, יקום על גבי יקום כמו צב על גבי צב, וכולם מעבר לתודעה האמיתית – גבוהים ורחבים יותר. הקול של ג'סיקה פראט עשוי מהכוח הזה, ובאלבומה השלישי והטוב ביותר לטעמי, היא הביאה גוונים אינטימיים לתוך הפסיכדליה הורבלית שלה. מצבאות הצבעים של הפנטזיה היא ליקטה מספר גוונים, פרטה אותם למנגינות ויצקה מהם אינטימיות כל כך נעימה ושובת לב שלא יכולתי להפסיק להקשיב לה השנה (טוב, בסופו של דבר כן הפסקתי, אבל בואו נשחק אותה לרגע, בסיידר?).
מקום 21 – Sofia Bolt – Waves
אמלי רוסו/סופיה בולט עשתה מעבר מצרפת העילאית אל לוס אנג'לס השמשית, וככה בדיוק נשמעת המוזיקה שלה: הרבה מהקולות הצרפתיים ששמעתי בחיי נוטים חצי-ללחוש וחצי-לשיר, קולם לאו דווקא מהטובים ביותר ששמעתי, אבל הקול הוא רק עוד כלי שהולך בד בבד עם שאר הכלים. היא מזכירה באדישות הווקאלית שלה את סוזן וגה, אבל יש גוון צרפתי לוחש ונעים יותר.
מצרפת ייבאה רוסו/בולט גם את הרומנטיקה הבלתי נדלית, אבל את השפה היא השאירה מאחו עם כמה רמזים רומנטיים שלה. כל השאר הוא אינדי-אמריקאי לגמרי – השפה העיקרית באלבום היא אנגלית, הגיטרות לקוחות מרוק הגלשנים על כל גווניו, ריברב פה, טיפה בלוז ופולק שם, והכל מעורבב לכדי אלבום בכורה מרשים במיוחד.
מקום 20 – Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow
לא, אני לא אכתוב על האלבום הזה יותר מדי. מרגיש לי שכתבו עליו כל-כך, ואן אטן ביצעה את "Seventeen" מספיק פעמים כדי שיבינו כמה קרביים היא צריכה בכל פעם כדי לחשוף ולבצע אותם בו-זמנית. האמנית קיבלה אלפי תשבוחות ממעריצים ומבקרים על המאמץ המוזיקלי השונה שלה השנה, שאני מרגישה באמת אין לי מה להוסיף. אולי זו אני הבעייתית, ואולי זו פשוט המוזיקה שלה שנגעה בחצי-כוח, עם כנות שאיכשהו לא התחברה אצלי מספיק בשביל שאוכל להצביע על נקודה שבה היא כיווצה את השרירים. אבל זה בסדר, היא לא סתם כמה מקומות מעל כמה וכמה אמנים ברשימה, וזה בגלל שזו שרון ואן אטן ומכישרון כתיבת שירים כמו שלה איני יכולה להתעלם.
מקום 19 – Jenny Lewis – On the Line
יש משהו באלבומים של ג'ני לואיס שגורם לי להרגיש כאילו אני יושבת איתה באיזה פאב, שתינו שתויות מספיק בשביל שנוכל להבין מה השנייה אומרת, אבל אני לא צריכה להגיד כלום כי כל מה שהיא מספרת לי מתחבר כל כך מהודק שאין לי מה להוסיף. לואיס תמיד היתה אישה מכף רגל ועד קודקוד ראשה, ולעומת שנים קודמות בהן היא פחות דיברה אליי, הפעם היא שיחקה אותה, גם עם אלבום שלא מורכב כולו משירים שבעיניי נחשבים טובים. בעידן האחרון שבו סלבריטאיות מדגמנות סחבקיות פלסטית של האשטגים ופרגונים, זו לואיס שמרגישה הכי כנה ומזמינה, זו שמספרת את הסיפורים ולא מתביישת גם להשחיל בדיחות בין לבין כדי שלא ניקח אותה יותר מדי ברצינות, זו שמעודדת אותנו להיות נשים עם מגרעות כל-כך אמיתיות שהן אפילו יפות. חוץ מזה, השיר Wasted Youth הוא אולי השיר ששרתי הכי הרבה במשרד שבו עבדתי וחשתי נוח מספיק בשביל לזייף שירים בחלל הפתוח שלו.
ואם בא לכם עוד איזה שיר שהעצים אותי מאוד השנה
מקום 18 – Pi Ja Ma – Nice to Meet You
פאולין דה טראגון הצרפתייה חשבה שאת הקריירה שלה היא תתחיל ב"כוכב נולד" הצרפתי בשנת 2014, אבל המצלמות וההוראות שהיא קיבלה תוך כדי שמיסגרו אותה בתוכן גרמו לה לבחילה קלה מהתעשייה ("תעשי את הטוב ביותר, אבל תשכחי ממי שאת" היא שרה בשיר Radio Girl). היא הייתה בטוחה שהיא לא תעבוד במוזיקה בחייה, ואז נכנס המוזיקאי אקסל קונקטו לחייה. היו לו כמה שירים מתחת לחגורה, הכל היה מוכן, הוא רק היה צריך שמישהי תפיח בהם רוח נעורים והיא מבחינתו הייתה הבחורה המושלמת למשימה.
הוא צדק לגמרי, ואחרי EP חמוד שהוציאו השניים ביחד תחת השם פי ג'ה מה, הם הוציאו אלבום שלם שכולו פופ מגוון שמזכיר ימים של פרסואה הארדי קלילה במשקל של עננים, תספורות מנופחות מדי בשביל מצלמות שמיסגרו את שנות ה60 (יש אפילו קריצה לביץ' בויז) והרבה כנות מרעננת של הצעירים החדשים של העולם.
מקום 17 – Aldous Harding – Designer
הזיקית הניו-זילנדית חזרה השנה עם אלבום נהדר, עם אותם מיתרי קול בעלי 1,000 הפרצופים ומנגינות גיטרה אקוסטיות שעושות נעים במערכת העיכול. להארדינג יש פינה קטנה ששמורה רק לה בלב שלי. היכולת שלה לשחרר את המודע שלה לגמרי מפליאה אותי בכל פעם שאני קוראת את המילים שלה; הכישרון שלה להפוך את גווני קולה על עצמם וליצור מהם מנגינה קוהרנטית גורם לי לקינאה מתוקה; המוזרות שהיא מטפחת באגביות שהופכת אותה לטבעית. כולם בתוספת הפולק הקליל שלה עושה את הארדינג לאמנית שאפשר לצפות תמיד שתוציא איזה ארנב מהשרוול ותצליח לקלוע למטרה אל הפינה הקטנה הזו ולכבוש אותי.
מקום 16 – Big Thief – U.F.O.F & Two Hands
זו היתה השנה של הגנבים הגדולים, אין ספק. הם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים השנה, אבל זה הרגיש שזו השנה שבה הם סוף סוף פרצו והפכו לשם בפיהם של הרבה יותר מאזיני אינדי. זה התחיל עם U.F.O.F והגיע לשיא עם הסינגל Not שרק התעצם בכל פעם שביצעו אותו בהופעה חיה באיזו תכנית. זו הייתה השנה שלהם לגמרי, והם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים, אלא לקחת כמה שירים מפה וכמה שירים משם והיה יוצא להם אלבום חזק יותר, במקום שניים עם חלקים שלפעמים פשוט העברתי קדימה. למזלם יש את אדריאן לנקר וקולה הנהדר שיכולה לשדר ייאוש ומתיקות בו-זמנית, יש פריטות גיטרה שחוזרות על עצמן ובכל זאת נשמעים אחרת בכל פעם שהלולאה חוזרת אל הפקודה הראשונה שלה ויש את השפה הציורית שיושבת כל כך יפה על חלק מהשירים.
מקום 15 – Requin Chagrin – Semaphore
מריון ברונטו הצרפתייה קראה לעצמה בשם במה טיפה הזוי, בשפה המדוברת אפשר לתרגם אותו ל-"כריש עירום", אך מסתבר שזה היה גם כינוי שנתנו לזונות זקנות בצרפת הרומנטית. ברונטו אינה זקנה, לא בגוף ולא בגישה המוזיקלית שלה. להיפך, היא הרבה יותר מרעננת עם הדרים-פופ סיקסטיז שלה, מוזיקה שיכולה לשמש כגלשן על גלים רגועים של חולמניות שהרבה עשו לפניה אבל לה זה עבד באופן הרבה יותר שלם. השנה יצא שנברתי הרבה בעולם הפופ הצרפתי, חזרתי ללמוד את השפה כדי שאוכל להבין יותר את המילים ואז עמיחי הכיר לי את האמנית הזו, אותה ראה מחממת את אנה קאלבי בפריז. את השפה הצרפתית תמיד אהבתי, והיא יושבת כל כך יפה על החשמל הגלשני של ברונטו וקולה הא-מיני שמשווה למוזיקה שלה מיניות מיוחדת במינה.
הנה שיר שיכול לחמם לכם קצת את החדר עם שמש גלשנים
מקום 14 – Andrew Bird – My Finest Work Yet
האם זו באמת העבודה הטובה ביותר של אנדרו בירד? אני לא יודעת, אבל מאז "Break it Yourself" שיצא ב-2012 בירד עושה חזרה מכובדת ביותר לדירוג אלבומי השנה עם עוד יצירה מתוחכמת במיוחד, אותו משבר אקזיסטנציאליסטי אבל עם הרבה יותר תיבול של הומור. אבל עזבו את משחקי המילים המדהימים שגרמו ללשון ללכת לאיבוד בתוך השיניים שלי, יש פה את הכינור איתו בירד טווה מנגינות קלילות (כמו בזו שאני מפזזת לה ברגעים אלה Olympians), מושך אותן מספיק בשביל שיהפכו לכלי סנטימנטלי-מלנכולי (כמו ב-Archipelago) או פורט עליהם מנגינות אקוסטיות נעימות (כמו ב-Manifest). אה, ואל לנו לשכוח את השריקות. הו, כמה אני אוהבת כשאנדרו בירד שורק!
זו לא המלצה על אנדרו בירד בלי קטע שלו בלייב, עם הנדת הראש המקסימה שלו
מקום 13 – Weyes Blood – Titanic Rising
נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה, תמיד את השילוב האינסופי הזה בין תהומות שחורים לבין הדברים הטובים שהיא מוצאת בשביל להישאר עם הראש מעל פני הים; בין הרגעים שגורמים לנו להאמין בכוכבים לבין אילו שבהם לא משנה כמה ינצנצו הם ייעלמו מעינינו; בין רגשות של FOMO לבין הסטטויות שמשום מה יכולה למגנט ביעילות את התחת לכס חוסר המעש. נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה ולכן היא העלתה אותה בשלב נוסף יחד עם לחנים מתוסבכים: השירים לא אחידים מבחינת המבנה שלהם, חלק נשברים באמצע מבחינת הלחן, אבל מה שנשאר זה השיר הזה באלבום שמצליח לשבור אותי לגמרי ולהפוך אותי לתמיסת מלח נזילה ללא פרצוף. השנה זה היה "Movies", שיר ששמחתי לשמוע מבוצע בלייב בברלין, בהופעה שראיתי עם ארז סובל, שבשבילו האלבום הזה אפילו היה יותר מרשים.
הנה אחד מהשירים הכי יפים של השנה
מקום 12 – Litku Klemetti – Ding Ding Dong
כמו שמו הקופצני של האלבום, כך זורם האלבום מרוח שטות אחת לאחרת, ואני מקווה שאני קולעת פה למטרת היוצרת הפינית, כי אין לי שמץ על מה היא שרה. משמיעה ראשונה הקול של קלמטי נשמע לי כל כך מושלם לז'אנר הפופ האלטרנטיבי (או איך שלא קוראים לז'אנר אליו היא משתייכת) שבא לי שהיא תיקח שירים של אריאל פינק ותתן לה את הפרשנות המקסימה שלה; שתתרגם אותם לשפה הפינית שיושבת כמו מכסה הסיר המושלם ללחנים המשתנים בקצב הציפור הזו שעשתה "מיפ מיפ" בלוני טונס; שתגיש אותם כמו שהם תמיד היו צריכים להיות מוגשים.
אבל היא לא באמת צריכה את פינק או כל אחד אחר, יש לה את הקסם המלודי שלה, השפה הפינית שמשווה לאלבום אווירה של אגדה טובה מהאייטיז, פופ שקופץ מרטרו-שיק לרוק גלשנים קליל וגם העובדה שכרגע חזיתי בקשת בענן איתה באוזניות ולא יכולתי להודות על פסקול מושלם לרגע הזה.
את קלמטי גיליתי דרך דירוג אלבומי שנת 2018 של ארז סובל מאנטנות השמיימה, ועל כך אני מודה לו.
מקום 11 – Elena Setien – Another Kind of Revolution
לקח לי זמן להתרגל לקול של סטיין, לסלסולים, לאנפוף בכל צליל של נ', אבל נשארתי כי קשה לי שלא להישבות בקסמו של אלבום שנשמע כולו כמו אגדת חורף, כמו רומן אנגלי מהמאה ה-19 המקריא צבעים של טבע, המעביר זמן ארוך ואיטי שנספר בעונות, שמוציא מבעד לנוף דמויות נסיכיות וחיות אצילות.
הלחנים של סטיין נשמעים מדי פעם עממיים, והיא הוסיפה להם במלוא כשרונה כלים על גבי כלים – צלילי קלידים גבוהים המטפטפים מלנכוליה מיתית, לפעמים כלי הקשה נעימים מקדמים את העלילות, וגיטרות חורקות מסתתרות מדי פעם, ביניהן גם הגיטרה של סטיב גאן שהלווה את כישרון הגיטרה שלו לשיר הסוגר "She Was So Fair", השיר היחיד שמה שמניע אותו הוא צליל גיטרות, כולן של הלילה וכולן שייכות ליופי שאפשר להסביר עם אבק של פיות.
מקום 10 – Kevin Morby – Oh My God
רוב הסינגר-סונגרייטרים עברו בחייהם המקצועיים איזו תקופה של אמונה. לבוב דילן היתה תקופה בה הוא ענד צלב על אוזנו, פטי סמית' אף פעם לא התביישה לעשות רפרנסים לסיפורי תנ"ך, בין אם מרדה או מאמינה, ולניל יאנג היתה תקופה שבה הוא האמין בסינתסייזרים. כמו הגיבורים שלו (ושלי), גם קווין מורבי הרגיש צורך עמוק לבחון עניינים ברומו של ריבונו של עולם, במטרה למצוא איזו מטרה בחילוניות האומנותית שלו. לאלבום שלו הוא הוסיף גוונים ישועים של גוספל, ואת האלמנטים הדתיים הכניס בתוך אירועי יום-יום במילים פשוטות שבפיו של מורבי נשמעים כמו שירה אדישה, והתוצאה היא מורבית טיפוסית. האלבום הזה קיבל מקום יותר גבוה ממה שמגיע כי השנה זכיתי לראות את מורבי בהופעה חיה יחד עם ידידי היקר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה", ואפילו שוחחתי קלות עם אדון האדישות בעצמו והוא התברר כמתולתל מתוק אמיתי. הקסם האמיתי של אלבומי הסינגר-סונגרייטרים מתגלה בצורה הכי אפקטיבית כשהם שרים את אותם בלייב, ומורבי לא היה יוצא דופן.
מקום 9 – Shana Cleveland – Night of the Worm Moon
זה לא סיכום שנה שלי בלי פינת "אלבומים שארז סובל הכיר לי". שאנה קליבלנד, מייסדת להקת La Luz, אשפית פריטות גיטרה, מספרת הסיפורים שעשתה דרך עד לקליפורניה כדי לספר עוד, נסיכה שגלשה לה על גלים שונים של מוזיקה ובאלבום הזה דווקא עשתה סיבוב פרסה וחתרה לבדה אל תוך הלילה.
בלילה יוצאים טיפוסים הנדמים כהזויים אל הרחובות וצובעים את הרחובות בגוונים אף יותר צבעוניים, בלילה הירח מורח צלילים של גיטרה; מיתרי קול עדינים כמו של קליבלנד מקבלים גוון קצת יותר מכושף; השקט של הלילה מותח את השרירים והופך את הגוף לעירני יותר כשהוא מתהלך בחוץ, אבל בפנים הוא מוצא שלווה גמורה בצורת עננים וחלומות, ובתוך כל העולמות הללו בחרה קליבלנד להתמקד באלבום שכולו יופי אקוסטי, לפעמים ווקאלי ולפעמים אינסטרומנטלי, תמיד זורם וכל כך קסום.
איקארוס לא היה נכווה כל כך קשה אילו היה רודף אחר אורו של הירח, ואולי פה קסם השאפתנות עליה שרה קליבלנד באלבום. היא רוצה אהבה, ונכווית במידה, היא שרה גם על חברים כבויים ונכווים גם כן, על טיפוסים רגילים שהגוונים של הלילה מכווננים אותם לתדר מעוות מעט, כמעט שקופים, כמעט יוצאים מהנורמה.
מקום 8 – Lightning Dust – Spectre
הקול של אמבר וובר, החצי הנשי בצמד שהוא Lightning Dust, הוא שילוב של שינייד אוקונור עם המתיקות של הופ סנדובל. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל האווירה המלנכולית של המוזיקה ברקע, עליה היא אחראית יחד עם בן זוגה, ג'וש וולס. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל המילים, שגם ברמיזות יכולות להיות מדוייקות מספיק בשביל שהמנגינות יישמעו אווירתיות כמו שהן. מה שבטוח וובר היא כוח ווקאלי שנשאבתי לתוכו מהקשבה ראשונה ל"Led Astray", ושמחתי כל כך לגלות שהאלבום שומר על איכות מלנכולית קסומה לכל אורכו.
ואולי וובר בכלל מזכירה לי את יקירת הבלוג, אמה רות' רנדל? טוב נו, מה זה משנה. מה שחשוב הן שורות כאלה שמבינות שגם חושך אינו אבסולוטי:
When it rains
Let it rain down hard
Cause when your shadow drowns
You’ll be surprised what is found
מקום 7 – Foxwarren – Foxwarren
אף אחד: אבל האלבום יצא ב-2018
חן: נכון, אבל בדצמבר, ומבחינתי זה נחשב כ-2019
אף אחד: אז למה אנדי שוף הוא אהבה שבלב?
חן: אנדי שוף הוא אהבה שבלב מכיוון שהוא הגיח לאוזניי בהפתעה מיוחדת וחשף באוזניי קלפי הזדהות חדשים שלא חשבתי עליהם לפני כן, ובכך כבש את השריר המפמפם הפרטי שלי.
קלף הג'וקר הראשון והחזק ביותר טמון בקול והמבטא המוזרים, מתוכם מצליח דובר למצוא קול משל עצמו, תוך כדי שהוא מהלך בין חדרים קטנים מדי ומנסה להיטמע כדי להיראות ולא-להיראות בו-זמנית. כדי שיכירו בנוכחות שלו, אבל לא יתבאסו מהמופנמות אין-קץ שלו, זו שתורמת יותר לשקט מאשר להנעה של הלילה.
קלף הזדהות שני הוא פיסת נייר ארוכה מספיק בשביל כל הסיפורים והדמויות שהוא כתב באלבומי הסולו שלו. באלבום זה של Foxwarren הוא הזניח אותם והשלים את הפער עם דמות אחת ויחידה שמסתכלת במראה ובהשתקפות בתוכה, מסגרת שבתוכה מצוייר דוריאן גריי אמיתי, זה שעדיף להיוותר בחיים מאשר באמת להסתכל על בבואתו. מרופט בחוסר ההחלטיות שלו, פרום מדי בשביל שיוכלו לתפור ממנו פריט אנושי שלם.
קלף הזדהות שלישי הוא היכולת של אנדי שוף להפוך את הבדידות והפנטזיה לבלילה אחת, לפעמים הוא ממליח אותה עם מלנכוליה, ולפעמים הוא יודע שיש בה מן המתיקות והיא מובעת מתוך קולו ומתוך כלים קלילים כמו תופים רכים,, קלידים מסוכרי סאונד וקולות רקע צנועים ומנחמים. הלחנים זוכרים ימים יפים של ביטלס, לפעמים פשוטים ולפעמים פסיכדליים, תמיד יפים, במיוחד כשגיטרות סטיל נותנות רקע חולמני לשיר.
הוא מבין מה זה לבד, את הבעד והנגד, הוא אוהב חלומות, הוא אנדי שוף והוא אהבה שבלב. אלבום הלהקה הזה אינו שונה מאלבומי הסולו שלו, אפשר לשמוע פה תזמורים משונים מוכרים מאלבומים קודמים ודילוגים בין מנגינה אחת לאחרת שהופכים את הכל לקשת בענן במרכזו של קיום מבולבל, בזה אנדי שוף מומחה, והאלבום הזה לא יוצא דופן.
מקום 6 – Sam Cohen – The Future's Still Ringing in My Ear
את סם כהן, מסתבר, הכרתי כבר הרבה זמן, הוא אחראי על אחד מהשירים האהובים עליי ביותר: Breeze, אותו הוא כתב כשהוא תיפקד כסולנה של להקת Apollo Sunshine. מאז השמיים לא היוו לו גבול, יותר הקרקע, שם הוא נשאר עם הרכבים קטנים משלו כמו Yellowbirds' אלבומי סולו, גיחות באלבומים של גדולים כמו קאס מקקומבס ונורה ג'ונס, ושיתופי פעולה עם מפיק-העל דיינג'רמאוס.
השנה נחשפתי לאלבומו החדש בזכות חברו הטוב של כהן, קווין מורבי (כפרעליו), אותו הוא חימם בהופעה שראיתי בברלין יחד עם חבר יקר משלי ששמו עוד יוזכר הרבה בבלוג – ארז סובל. בזכות הופעת החימום הנהדרת של כהן (הבחור יודע לנוע עם הגיטרה שלו), נשבעתי לעקוב קצת יותר באדיקות אחר מעלליו המוזיקליים והאלבום הזה הייתה נקודת התחלה (מחדש) מצוינת.
האלבום "The Future's Still Ringing in My Ear" נכתב מניסיונו של אדם אבוד (איך אני אוהבת אותם ככה, נורא), אדם שמאיים להגיע לנקודת רתיחה סופית, אבל בכל זאת מוצא קצוות להיאחז בהן, מספיק חזק כדי לקבל נוף על נקודת האמצע. כהן מתנדנד בין ייאוש לתקווה במילים, אך במוזיקה הוא מוקפד כל-כך, מזרים את האלבום משירי פופ יותר סינתיים, קצת פולק של הסיקסטיז, פסיכדליה לייט, גוספל קלידים של מועדוני לילה קיטשיים וקול מתוק שנשמע מעולה גם בהופעה חיה.
אני אשאיר אתכם עם אחת השורות האהובות עליי מן האלבום:
Love isn't just a way to fight loneliness,
that's what phones are for
מקום 5 – Patrick Watson – Wave
לפטריק ווטסון תמיד היה הכישרון המיוחד במינו לרקום חלומות מחומרים מיוחדים משלו. בעשור הקודם האיורים המוזיקליים שלו היו יותר אבסטרקטיים, וככל שעבר יותר הזמן הוא הפך נגיש יותר, בלי להתפשר על הגוונים הבהירים ביותר שבונים את העולמות בהם היינו רוצים לחיות. לכן כשהוא מתחיל את האלבום עם שורה כמו "Somebody wake me up" זה פשוט שובר את הלב כי הרי ידוע שהאמן הזה ניזון מפירות התת-מודע, ואם הוא יפקח רגע את עיניו, מה יישאר ממנו?
למזל המאזינות והמאזינים אף אחד לא העיר את ווטסון עדיין, גם לא באלבום הזה בו הוא טווה לילות בודדים, גלים שרוצים שרק ירפה מהם בשביל שיוכל להיסחף לחופים אחרים, תמונות מלנכוליות יותר פרי מוחו של מישהו שידע עד עכשיו ליצור מהם בלון מנופח מתקווה. כאבי לב של פרידה ומוות במשפחה הם אלה שמילאו את מוחו של האמן הקנדי, גררו אותו כמעט לוותר על יצירה והוא עשה בדיוק את ההיפך והשתמש בהם בשביל להפיק צלילים ממעמקים קצת יותר חשוכים עם הרבה יופי שעוזר לקוות לטוב יותר בעתיד.
יותר מכולם, ווטסון תמיד היווה לי סוג של אישרור מוזיקלי לכך שמותר לחלום, מותר לחיות בפנטזיות מדי פעם אבל הכל בתנאי הכי פשוט של ליצור דרכו, של להמשיך לחלום דרכו על דברים יותר מציאותיים. הרי המציאות נמצאת תמיד בתוכנו, בשר ודם שמעלים על דעתם רעיונות ועולמות, ואלבום הזה רק מוכיח שאפשר להמשיך ליצור גם אם נוצרות עכבות ומהלומות בדרך – ויותר מזה – אפשר אפילו לתעל אותם כדי להתעלות ממה שנעשה עד היום.
אני לא יודעת איך זה מרגיש כשגל סוחף אותך פנימה, אני גם לא ממש רוצה לדעת, אלא אם כן זה באמת נשמע ככה
מקום 4 – Laughing Eye – Laughing Eye
אמנית כלי ההקשה האנה אוסטרגראן הגיעה מסצינת הפסיכדליה השבדית עם אלבום מאתגר מעט, לפחות לאוזניים שלי. לופים של סאונד פסיכדלי-רגאיי-הארה-קרישנה חוזרים על עצמם ומקבלים בכל פעם גוון אחר, לפעמים מתווסף איזה סאונד מלודי יותר, לפעמים זה נשמע כמו רעש הקשתי סטטי, אבל תמיד תמיד מותח את השרירים של הדמיון הלאה, תמיד התנחל טוב בדרכים שעשיתי מחיפה לתל אביב עד לפני כמה חודשים.
אתמול קיבלתי מכת רעש מהמציאות, וכשאני מקשיבה לאלבום עכשיו אחרי המכה הזו, היצירה מתלבשת עם דיוק מתוק-מריר על עצבים אחרים, ובכל זאת הוא מהלך את אותו הקסם כמו בהקשבה הראשונה, חצי מפחיד, חצי מאשרר, חצי מונוטוני, חצי מזמין להסתקרן ולהקשיב עוד.
האלבום הזה שהגיע אליי ממש בהפתעה, מוצא את עצמו במקום מפתיע בדירוג כי הוא נשאר איתי מאז ההקשבה הראשונה ולמרות שהוא אינסטרומנטלי, הוא דיבר אליי הרבה יותר מאלבומים אחרים השנה.
מקום 3 – Thom Yorke – Anima
איך זה שת'ום יורק תמיד יודע לשים את האצבע ולהצביע איתה על המקום הכי מדויק בעולם שכל-כך רחוק ממה שהוא עושה? איך זה שאמן שזוכה לעשות בחייו את מה שהוא רוצה והוא אשכרה טוב בו, אחד שיכול להרשות לעצמו לחיות ולטייל בכל מקום בעולם, איך זה שהוא יודע לכתוב את השגרה המפרכת כל כך טוב? אין לי שמץ של מושג, אבל השנה הוציא יורק את האלבום הכי מחובר שלו, אחד שרוקד על פקקי התנועה, אחד שמרכין ראש מול הפלדה המחניקה של בנייני המשרדים, אחד שבו יורק אסף צבעים מעושנים כדי לצייר אפרוריות שמכסה את הרעיון של עבודה, אחד שמתאר בעזרת צלילים מטאליים את החיים שרודפים את כל אלה שנמצאים במצב של שיעבוד תמידי לשעון המובן מאליו. נשאבים ע"י העיר. ע"י העיר. ע"י העיר.
אין לי שמץ איך אלבום שרק מתאר את האפרוריות הזה שאופפת בחיי, שתמיד תופס אותי בשרירים הכי כואבים ולא משחרר, כזה שגורם לי לבכות ולרקוד בו-זמנית, איך דווקא הוא הביא את הרגשת הקתרזיס הכי עצומה השנה? הוא עשה זאת עם המתאבק הכי מקצועי שיש כיום בעולם הרוק, (והוא עשה את זה בכלל עם אלבום אלקטרוני לגמרי,) עם שיר שלפעמים אני לא מצליחה להקשיב לו עד הסוף כי הוא פשוט כואב, וגם אם לפעמים לא לטובה, בסופו של דבר יורק נתן לי את התרופה הכי טובה לדיכאון הקיומי שלפעמים משתלט על שרשרת המחשבות שלי.
מקום 2 – Elbow – Giants of All Sizes
תסמכו על גיא גארווי שיצליח בו-זמנית לבטא את כל מה שטוב ורע בעולם הזה. הוא לפעמים ירמוז על כל זה דרך רפרנסים בריטיים; לעיתים הוא יחבר את מה שהוא מרגיש עם כמה משחקי מילים של משוררים גדולים; לפעמים הוא ישאיר את הכל פתוח לפירוש כשבעצם הכל לקוח מהחיים הפרטיים שלו ואת כל הכלים הנ"ל הוא יחבר לכדי יצירה שתסביר שהכל רע, אבל בואנה, יש אהבה וזה מעניק כל-כך הרבה טוב.
בשנים שבין האלבום הקודם, "Little Fictions" לכתיבת האלבום הזה, גארווי הספיק לאבד אב, הוא וחברי הלהקה המנצ'סטרית איבדו את בריטניה האהובה שלהם לברקזיט, ויחד עם בריטניה הם צפו בעולם נוטה קיצונית יותר ימינה לימים שחורים של גזענות, שנאה ודונלד טראמפ. אבל שם לא נסתם הגולל, הסוף אינו חלק מהסיפור, ומה שבונה את האמצע הן מנגינות יפות ומתוסבכות יותר שקרייג פוטר רצה להפיק והרבה אהבה שגארווי רצה לשיר עליה אחרי שהוא התעצבן על כל שאר העולם. האלבום מתחיל מחוסר אמון מוחלט ("I don't know Jesus anymore") ונגמר עם כל מה שנשאר אחרי כל המלחמות, דבר חסר משקל (Weightless, השיר הסוגר של האלבום) שמלמד שבאמצע יכולות להיות רק התחלות, יש זוג ידיים ורגליים קטנות של תינוק קטן שנותן הרגשה של מחזוריות אופטימית.
יחד עם כל העומק שבדבר, מה שהעלה את רמתו של האלבום היה לראות אותו בהופעה חיה לפני כחודש בברלין, עם גיא גארווי הזה שכל הזמן רק מושיט את היד תוך כדי שירה, שמבקש שהקהל יהיה חלק פעיל מההופעה ומקבל הסכמה מלאה מכולם, שמזכיר בכל פעם שמוזיקה היא גלגל הצלה כל כך נחוץ בימים כל כך נבולים. הגוון החי יותר של השירים שידרג את החוויה של ההקשבה לאלבום אחריה, והפך אותו לאלבום השני ברשימה שלי.
וזה שיר השנה שלי, דרך אגב –
ובמקום הראשון: Mick Flannery – Mick Flannery
בראיונות פרונטליים אפשר לצפות במיק פלאנרי בולע מילים; הוא בקושי מזיז את השפתיים; בקושי מנסה להסביר את עצמו. המשפטים קצרים. קול כמעט שקט. מענה לכל שאלה מלא בחיוכים מבוישים. המבטא אינו מגדיר את מקום הולדתו האירי, אלא ארץ מוצא מופנמת ומסוגרת. אין לו מה להגיד כי אין כבר מה להוסיף, הכל כבר היה חשוף באלבום הקודם "I Own You", ובאלבום השנה שלי לשנת 2019 העצבים של היוצר עוד יותר מתבהרים. החלקים שלהם כל כך ברורים שאפשר בקלות להזדהות, להתחבר ולהשתוקק לחזור למילים שעושות סדר בכל המחשבות.
כשהוא שר מתגלה מיק פלאנרי זועם וזועק; בו-זמנית מתגלה מיק פלאנרי רך אפילו יותר מהפרסונה; מתגלה מיק פלאנרי מבולבל; מתגלה דובר שסובל מהאגו של עצמו ומהרצון הטוב שלו להתעלות על כל הרעלים שהגבריות מזיעה מתוכו; מתגלה רומנטיקן חסר תקנה שרוצה למצוא ואז לאבד, להימצא ואז להיאבד. הוא כל כך חשוף בשירים שנשמעים כאילו הכנות עצמה כתבה אותם, ואני לא יכולתי שלא לצלול לתוכם ולהתמסר, אפילו שאת סוג המוזיקה כבר שמעתי הרבה מאמנים אחרים.
פלאנרי נאבק עם עצמו כשהוא כתב את השירים האלה, כשהאנשים באולפן נתנו לו לחנים ועצות שיכולות להפוך את השירים שלו ללהיטים מסוכרים והוא נכנע להם. עם מילים אחרות וטיפוסיות לצד המואר יותר של הירח הקיטשי, פלאנרי היה מאבד אותי מהר, אבל למרות המבנה הסטנדרטי והכלים הנלווים שהכתימו את השירים בשמאלציות מתקתקה, האלבום מצא לו מעריצה מתמוגגת אחת שלא יכלה להפסיק להקשיב לו לאורך השנה. האלבום הזה פגש עצבים חשופים, הוא כתב באמצעותי סיפור, ואם הוא יוביל אותי גם לראות את פלאנרי שר את השירים האלה בהופעה חיה, אימרו: "מה טוב!"
זה אלבום השנה שלי כי אליו התחברתי מכל מיני מקומות פיזיים ואבסטרקטים.
זה אלבום השנה שלי כי עליו כתבתי הרבה במהלך השנה (בעיקר לעצמי ומגירותיי).
זה אלבום השנה שלי כי אילו המילים הכנות שגורמות לי להבין בדיוק מה, למה ואיך.
מקום במצעד האלבומים של 2018
מקום במצעד האלבומים של 2015
מקום במצעד האלבומים של 2017
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2013
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2013
מקום במצעד האלבומים של 2010
מקום במצעד האלבומים של 2017
מקום במצעד האלבומים של 2016
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2015
מקום במצעד האלבומים של 2014
מקום במצעד האלבומים של 2011
מקום במצעד האלבומים של 2014
אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה: אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.
הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.
גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.
לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.
לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.
הרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.
האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.
גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.
את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.
אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.
הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.
שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.
אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.
שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם. 
בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה. 
הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. 
אפילו ארז סובל מ"
himandshe 