מצעד אלבומי השנה של הבלוג לשנת 2019

New Project

היתה פעם כתבה על איזה מחקר שקרי כלשהוא שהראה שאחרי גיל 30 אנשים פחות מתלהבים מהמוזיקה העכשווית ונוטים ליהנות יותר מצלילים נוסטלגיים של אלבומי עבר שעשו להם את זה. לא שאני תומכת בכל המאמרים הפסאודו-מדעיים הללו, אבל אני חוששת שעם הזמן זה נהיה הסיפור שלי. עובדה שאת מצעד אלבומי העשור של הבלוג היה לי כיף לכתוב ואילו את הפוסט הזה, עם כל האהבה שלי למוזיקה שיצאה השנה, היה לי קשה מדי. יותר קל לי היום להשוות אמנים לאילו שכבר יצא לי להכיר, לעומת ה"אני" של לפני כעשור שהלוח שלה היה חלק יותר ופתוח יותר להתאהב בחומרים, שהייתה מתלהבת הרבה יותר בכל פעם שהייתה שומעת שיר חדש. אולי הקושי הופך את האלבומים ברשימה לטובים יותר ממה שהם באמת, כי באמת קשה לי כבר להיות מופתעת עם אלבומים שלמים, עם אמנים חדשים וישנים, ואם האלבומים הללו נכנסו לאוזן והשאירו איזה רושם מעל אחרים שיצאו השנה, כנראה שיש בהם קסם מיוחד במינו. ואולי הם פשוט אלבום של קווין מורבי (אופס, ספוילר).

אז הנה הם אלבומי השנה שלי – עם עשירייה עליונה שהפכה את השנה הזו לטובה הרבה יותר מהשנה שעברה,

קריאה נעימה!

מקום 35 – Holy Fawn – Death Spells

a3811002832_10תארו את עצמכם יושבים ברכבת מחיפה לתל-אביב, השעה היא 6:30 בבוקר ובא לשים איזה אלבום חדש כדי לנמנם יחד איתו. אתם נזכרים שיש שיר שספוטיפיי המליץ עליו ואתם מחליטים לנסות את האלבום כולו. עכשיו תתארו לכם את האלבום מתחיל עם שיר כמו "Dark Stone" – הצלילים הרגועים מכניסים אתכם אל תוך יער סבוך, ואתם מרגישים את עצמכם נשאבים אל תוך אווירה של נינוחות ואז מגיע ריף כבד של גיטרה שמבהיל לכם את הצורה, הוא נעלם ואז שוב חוזר בפעימות של איזו מפלצת, איזה סוד שלא הייתם רוצים לגלות על העצים מסביבכם. כל-כך נבהלתי בפעם הראשונה ששמעתי, ולמרות הגראולינג בסיומו של השיר נשארתי סקרנית לגלות מה יש לאלבום הזה להציע.

עוד כמה הקשבות לאלבום הזה הפכו אותי שבויה שלו, אבל רק לתקופה קצרה, תקופה שבה הבטחתי לעצמי שאנסה לעצום את העיניים ולכתוב סיפור דרך האלבום, ובסופו של דבר לא חזרתי אליו. אבל חשבתי שמן הראוי ש"אתחיל" איתו את המצעד שלי, מאחר והוא צלח את מבחן הרוק הכבד.

 

מקום 34 – Doug Tuttle – Dream Road

146694-dream-roadדאג טאטל הוא אמן שנשמע לי אותו הדבר בכל פעם, ואני לא חושבת שזה נשמע ככה רק באוזניי – הקול שלו לא משתנה, הוא תמיד מתחבר לי עם המלודיות האמריקנה-איות שלו ואווירת הגיטרות האקוסטיות על כבישים פתוחים ורחבים תמיד קוסמת לי. האלבום המדובר אינו יוצא דופן, שזה פלוס גדול מצד אחד, ומצד שני אני נטיתי לאבד עניין בו אחרי מספר קטן של הקשבות כי הרגשתי שכבר שמעתי, שאני כבר מכירה, ובכל זאת – יש עדיין אהבה והרבה הערכה לאמן הצנוע הזה.

 

מקום 33 – Marissa Nadler & Stephen Brodsky – Droneflower

a0575450462_10בשביל הילה דגן, חברה טובה ואחות יפה במיוחד, שנת 2019 היתה גם שנה של סטיבן ברודצקי. היא נסעה במיוחד לפראג כדי לראות אותו עם מופיע עם להקתו Cave In, כתבה עליו ללא הרף, ואפילו הקדישה לו ספיישל שלם ברדיו הקצה. כדאי להקשיב.

בשבילי זו אמנם לא הייתה שנה של ברודצקי, אבל הוא יצר יחד עם מריסה נדלר את אחד מהאלבומים הכי מלאים של השנה. הגיטרות של ברודצקי ונדלר מכשפות באלבום הזה כמו קולה המוזה-תי של נדלר, נסחפים הם ברוח מלאה עשן, נהר שחור מתחתם והסיפורים מתעלעלים בין שיר לשיר עם אווירה של מסתורין, של כישוף, בחיבור שבין רוק כבד כשהוא רך ופולק כשהוא נוטה להתאבק במשקל כבד. יכול להיות שהם בעולם התחתון איפה שהמים עשויים מנשמות עבר; יכול להיות שזה בכלל נעשה מעל ליבת כדור הארץ, פשוט בזמנים שבהם אנחנו מעדיפים לשים את ראשנו על הכר ולשכוח תוך כדי שאנחנו חולמים; יכול להיות שהייתי צריכה להקשיב לאלבום הזה יותר השנה, כי עכשיו כשאני מקשיבה לו אני מבינה שלא נתתי לו מספיק תשומת לב.

 

מקום 32 – Frankie Lee – Stillwater

R-13692484-1566394314-2477.jpegקסם מוזיקת הכבישים של ארה"ב בחיים לא ייפוג, זה ברור לי כי אין סוף למספר הפעמים שאני מקשיבה ל"Harvest Moon" של ניל(וש) יאנג, וזה ברור לי גם כי בכל שנה יש אמן שמגשים לי את החלום דרך האוזניים. הפעם זה היה פרנקי לי, שהוציא אלבום אמריקנה-פולק נעים שהביא לי עוד פעם את הרוח החמה של החלום האמריקני להתבדר בשיער, דרך גיטרות סטיל, רכויות אקוסטיות שעושות נעים באוזן, מפוחית טיפוסית שמניעה את גלגלי הדמיון להסתובב וקול מתוק שמתאים למצבי רוח של מלנכוליה או סתם נוסטלגיה שהלוואי והייתה שלי.

 

מקום 31 – Dylan Leblanc – Renegade

D1dzByWX0AEdBvQ-1024x1024 תומר קופר מהבלוג "הרמוניה דרומית" כתב יפה על האלבום הזה בדירוג האלבומים שלו.

לעומת דאג טאטל שנוטה לחזור על עצמו, דילן להבלנק לא נח על זרי דפנה פולקיים, נראה שהוא אוהב לגוון ולהרכיב את הפונטיאק הישנה על דרכים מהירות וחשמליות יותר מאלבום לאלבום. אחרי ש-"Cautionary Tale" עשה לי את שנת 2016 והגיע למקום השני, הוציא להבלנק אלבום שמזכיר את חומריו האחרונים של War on Drugs, עם הקול היפהפה שיש רק ללהבלנק. בין אפקטים איטיזיים לגיטרות חשמליות שמעלות את מהירות פמפום הלב, זה עדיין אותו אמן שבאלבומים הקודמים היה רך מספיק בשביל לחלום חלומות פשוטים, והפעם חיבר אותם לשקע יותר חי, יותר אופטימי.

I'm fading out, but even in the end
I know we'll all be born again

 

מקום 30 – Kristin Anna – I must be the Devil

942583הסולנית לשעבר של להקת Mum נשמעת כמו ביורק בשעות האחדות בהן זורחת השמש, וברקע היא הלחינה מנגינות פסנתר שובות כל כך שקשה שלא לתת את הקרדיט לנופים האיסלנדיים ולסקנדינביות האקסצנטרית של רבים מהאמנים שיוצאים מהצפון האירופאי. למילים דווקא לא הקשבתי, כי הרגיש שקולה הקייט בושי משמש יותר ככלי נוסף. בעזרת תזמורים קלים מסביב לאווירת אבקת הקסם היא הצליחה להפיק אלבום שיותר מלצייר לי תמונות, היה מוחק לי אותן כדי לתת לי קצת שקט. זה מוזר, כי אחרי הכל מדובר באמנית איסלנדית, והאיסלנדים הם מהיצורים הצבעוניים ביותר שיש בעולם הזה, אבל לפעמים טוב שיש גם כאלו שהופכים את העולם לפשוט יותר בעזרת במנגינות פשוטות.

השיר הזה רק מתחזק תוך כדי הקשבה

מקום 29 – Steve Gunn – The Seen in Between

a2347389299_10בתקופה שיצא האלבום של סטיב גאן, הייתי חזק בתוך שיעורי גיטרה. האלבום הזה רק עודד אותי ללמוד עוד ועוד בתקווה שיום אחד אוכל לפרוט כמו גאן ולהשתמש גם בגיטרה שלי (לה קראתי שרלוט על שם הגינזבורגית היפה בתבל) בשביל להתניע מנגינות ולדהור איתן קדימה על דרכים-לא-דרכים. מהרמה של גאן אני עוד רחוקה מאוד, בשביל זה אצטרך להתאמן (בין היתר) גם על תפקוד הריאות שלי על מפוחית. כמו ששם האלבום מרמז – גאן הקדיש את האלבום הזה לאנשי הביניים, האנשים האלה שמסתקרנים לגבי הסיפור שלהם מהסתכלות מרחוק, וככל שהמרחק רק גדל שוכחים מהם די מהר, מעלעלים במן מחווה של מובן מאליו אל הפרק הבא בספר, קטעי טקסט ויזואליים שהמציאות מכתיבה למי שעיניו נחות על החלון.

 

מקום 28 – Bitw – Bitw

a2479259014_10במהלך 2019 התפתחה אצלי אובססיה על השחקן הגאה בוולשיותו, מייקל שין, וכנראה שהאלגורית'ם של ספוטיפיי זיהה זיקה וולשית בריאותיי ויצא שהאפליקציה הציעה לי כמה אמנים וולשיים במהלך השנה. וויילס היא לא רק ארץ מוצאם של שחקנים נהדרים כמו שין, אנת'וני הופקינס או מת'יו ריס, היא גם מקום מוצאם של כמה מהאמנים הטובים, כשהגדולה מביניהן היא לדעתי המאניק סטריט פריצ'רז.

אבל מספיק עם שיעורי היסטוריה, אנחנו פה בשביל לדבר על גריף אב ארוול, אמן פופ שכבר הספיק לשתף פעולה עם אלינור פרידברגר, גראף ריס וקאט לה בון. יצא ונשבר לו הלב שנה לפני יציאת האלבום והוא החליט לכתוב על אותו שברון אלבום קליל שרובו נכתב בשפה הוולשית, והזרות של השפה מוסיפה עוד קסם לתוך המלודיות החמודות. הלחנים נוגעים טיפה בפסיכדליה, אבל רובם מושתת על המתיקות הפופית שבזכות הפקה מהודקת מקבלת סאונד של צמר גפן מתוק במרכזו של יום חולמני.

מצחיק לאן הידלקויות שונות בחיים יכולות לכוון, כי עכשיו יש לי את מייקל שין להודות לו על כך שהגעתי דרכו לאחד מאלבומי הפופ הטובים והמעניינים ביותר שיצאו השנה.

 

 

מקום 27 – Rain Phoenix – River

download (1)ריין פיניקס (מבית משפחת ריבר וחואקין) הוציאה את האלבום "ריבר", אבל לא תשמעו על זה יותר מדי כי היא לא רוצה להתפרסם דרך הערוצים הידועים; היא לא תספק כותרות לעיתונאים עם פרטים אישיים מהשנים שבהן היא זכתה להכיר את אחיה (לו מוקדש האלבום הזה), היא לא תדבר יותר מדי על השירים עצמם (הם אשכרה יודעים לדבר בעד עצמם!), היא גם לא תגיד משהו על סרטי מארבל כדי לעורר סערה על לא-כלום במדיה החברתית. היא פשוט תיתן לערוצים שלה לדבר, ובתדרים הצנועים של ריין פיניקס הכל מרגיש אותנטי יותר, רגיש יותר, הכי כן שיש.

בתור אחד האלבומים הכי מסקרנים של השנה, פיניקס סיפקה את הסחורה עם יצירה מתוזמרת למחצה, הרבה פסנתר והרבה מילים קטנות על עניינים יותר גדולים שמתבשלים בפנים.

שכחתי לציין שמתארח פה מייקל סטייפ, העונה בלב שלי לשם מלאך ווקאלי

מקום 26 – Honolulu – Honolulu

a2088795044_10צמד האח-אחות הספרדיים העונים לשם קוונטין ולאה מבל הוציאו השנה אלבום שני שכולו חלום טוב שלא רוצים להתעורר ממנו. בתוך הדרים-פופ המלנכולי של ההרכב אפשר למצוא סיפורים על טיפוסים מה"שכונה" שלהם בנורמנדי, על מישהו שבורח מהבית כדי להשתלב בין טיפוסים לא סימפטיים בפארק, על מישהי שצופה בכוכבים ויודעת שהיא לא תוכל להיות חלק מהם, על בעל פאב שמזמין את כולם להיכנס אל תוך היכל האופטימיות שלו. זה אלבום שהנעים לי כל כך הרבה נסיעות רכבת בין חיפה לתל אביב והפכו אותן נסבלות הרבה יותר, גם כשכבר ידעתי שהן הגיעו מעבר לסף המיאוס.

 

מקום 25 – Sam Fender – Hypersonic Missiles

R-14124909-1568307580-4063.jpegבעשור הקודם יצאו הרבה בשורות בדמותו של סם פנדר מהאי הבריטי, הרבה אמנים שהושפעו מהסמית'ס או מהקיור, גדלו על אואזיס או בלר, שמילאו אצטדיונים ואולמות גדולים ברחבי האי ומשום מה לא ממש ששו לפרגן להם מחוץ לו. אני לא הייתי שומעת בכלל על סם פנדר לולא הוא הופיע ביום נפלא אחד ביולי, שלוש הופעות לפני שניל יאנג עלה על אותה במה, ואחריו מיד עלה איזה אליל בשם בוב דילן. פנדר פתח את כל יום ההופעות המרשים הזה עם ביצועים מדוייקים, להקה מקצועית, קול שמזכיר את ברנדון פלאוורס מהקילרז ויכולת לגרום לי לקפוץ גם כשמסביבי היו אולי שורה אחת של אנשים בצהרי שישי לונדוניים. בזכות כל אלה נפערו נחיריי והתחלתי לרחרח אחר אלבום חדש שלו והוא הגיע לא מעט אחרי אותו יום בלתי נשכח (הו נילוש ובובי  ).

לסם פנדר פרצוף של פסל יווני, את ההשפעות של הסמית'ס שומעים בגיטרות, אפילו אפשר לשמוע קצת אמריקנה ניינטיזית שרוי אורביסון נדבק בה, אבל המילים שלו לגמרי מילניאליות, יותר מודעות לעולם מסביבו עם קצת היסטוריה פרטית משלו. הוא כל מה שהעשור הקודם הבטיח מבחינת מינון מוזיקה לאנגלופיליים, והוא הכי רלוונטי להיום, גם מבחינת פיזוזים בסלון.

אחד השירים שפיזזתי לצלילם הכי הרבה פעמים 

 

מקום 24 – Faux Ferocious – Pretty Groovy

81WkoB27HjL._SS500_שנה שעברה היה לי את זה להגיד על האלבום של Parquet Courts וזה הלך ככה: כייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייף.

אם אני צריכה להרחיב אז רק אגיד שזה אלבום רוק כיפי, משלב פאנק כיפי, רוקנרול כיפי, סערת גיטרות כיפיות והרבה מקצבים כיפיים. בגדול הייתי אומרת שזה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי השנה. אני לא יודעת אם חידדתי את העובדה הזו שזה באמת אחד האלבומים שהיה לי כיף להקשיב להם השנה.

 

מקום 23 – Blue House – Gobstopper

a0353585576_10בדרך לברקזאיט אפשר לקרוא אינספור ביקורות, אפשר גם לקרוא מילים של אנשים שהצביעו בעד ההתנתקות הבלתי מוסברת הזו של בריטניה מאירופה. אפשר גם פשוט לשמוע מוזיקה שמספרת סיפורה של מפלצת קפיטליסטית שאוכלת כל דבר בדרכה, והפלא ופלא עם האלבום Gobstopper זה לא רק אפשרי אלא גם כדאי מאוד! הבית הכחול הוא פרויקט שכולל בעיקרו את ג'יימס האוורד הלונדוני שכתב את רוב המנגינות והמילים לאלבום הזה, בו גיטרות טובלות עצמן במים נעימים של צלילי גלשנים ופסיכדליה-לייט וכל החומרים שיכולים לבנות חלומות יותר טובים לעתיד.

 

מקום 22 – Jessica Pratt – Quiet Signs

Jessica_Pratt_-_Quiet_Signsכשאומרים לי פנטזיה אני בדרך כלל חושבת גדול, משהו שאפשר לשרבט לו מפה של עולם שלם, יקום על גבי יקום כמו צב על גבי צב, וכולם מעבר לתודעה האמיתית – גבוהים ורחבים יותר. הקול של ג'סיקה פראט עשוי מהכוח הזה, ובאלבומה השלישי והטוב ביותר לטעמי, היא הביאה גוונים אינטימיים לתוך הפסיכדליה הורבלית שלה. מצבאות הצבעים של הפנטזיה היא ליקטה מספר גוונים, פרטה אותם למנגינות ויצקה מהם אינטימיות כל כך נעימה ושובת לב שלא יכולתי להפסיק להקשיב לה השנה (טוב, בסופו של דבר כן הפסקתי, אבל בואו נשחק אותה לרגע, בסיידר?).

 

מקום 21 – Sofia Bolt – Waves

unnamed-9-690x690אמלי רוסו/סופיה בולט עשתה מעבר מצרפת העילאית אל לוס אנג'לס השמשית, וככה בדיוק נשמעת המוזיקה שלה: הרבה מהקולות הצרפתיים ששמעתי בחיי נוטים חצי-ללחוש וחצי-לשיר, קולם לאו דווקא מהטובים ביותר ששמעתי, אבל הקול הוא רק עוד כלי שהולך בד בבד עם שאר הכלים. היא מזכירה באדישות הווקאלית שלה את סוזן וגה, אבל יש גוון צרפתי לוחש ונעים יותר.

מצרפת ייבאה רוסו/בולט גם את הרומנטיקה הבלתי נדלית, אבל את השפה היא השאירה מאחו עם כמה רמזים רומנטיים שלה. כל השאר הוא אינדי-אמריקאי לגמרי – השפה העיקרית באלבום היא אנגלית, הגיטרות לקוחות מרוק הגלשנים על כל גווניו, ריברב פה, טיפה בלוז ופולק שם, והכל מעורבב לכדי אלבום בכורה מרשים במיוחד.

 

מקום 20 – Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow

0018110348_16לא, אני לא אכתוב על האלבום הזה יותר מדי. מרגיש לי שכתבו עליו כל-כך, ואן אטן ביצעה את "Seventeen" מספיק פעמים כדי שיבינו כמה קרביים היא צריכה בכל פעם כדי לחשוף ולבצע אותם בו-זמנית. האמנית קיבלה אלפי תשבוחות ממעריצים ומבקרים על המאמץ המוזיקלי השונה שלה השנה, שאני מרגישה באמת אין לי מה להוסיף. אולי זו אני הבעייתית, ואולי זו פשוט המוזיקה שלה שנגעה בחצי-כוח, עם כנות שאיכשהו לא התחברה אצלי מספיק בשביל שאוכל להצביע על נקודה שבה היא כיווצה את השרירים. אבל זה בסדר, היא לא סתם כמה מקומות מעל כמה וכמה אמנים ברשימה, וזה בגלל שזו שרון ואן אטן ומכישרון כתיבת שירים כמו שלה איני יכולה להתעלם.

 

מקום 19 – Jenny Lewis – On the Line

downloadיש משהו באלבומים של ג'ני לואיס שגורם לי להרגיש כאילו אני יושבת איתה באיזה פאב, שתינו שתויות מספיק בשביל שנוכל להבין מה השנייה אומרת, אבל אני לא צריכה להגיד כלום כי כל מה שהיא מספרת לי מתחבר כל כך מהודק שאין לי מה להוסיף. לואיס תמיד היתה אישה מכף רגל ועד קודקוד ראשה, ולעומת שנים קודמות בהן היא פחות דיברה אליי, הפעם היא שיחקה אותה, גם עם אלבום שלא מורכב כולו משירים שבעיניי נחשבים טובים. בעידן האחרון שבו סלבריטאיות מדגמנות סחבקיות פלסטית של האשטגים ופרגונים, זו לואיס שמרגישה הכי כנה ומזמינה, זו שמספרת את הסיפורים ולא מתביישת גם להשחיל בדיחות בין לבין כדי שלא ניקח אותה יותר מדי ברצינות, זו שמעודדת אותנו להיות נשים עם מגרעות כל-כך אמיתיות שהן אפילו יפות. חוץ מזה, השיר Wasted Youth הוא אולי השיר ששרתי הכי הרבה במשרד שבו עבדתי וחשתי נוח מספיק בשביל לזייף שירים בחלל הפתוח שלו. 

ואם בא לכם עוד איזה שיר שהעצים אותי מאוד השנה

מקום 18 – Pi Ja Ma – Nice to Meet You

artwork_5c4f2febb9fd9_400x400bbפאולין דה טראגון הצרפתייה חשבה שאת הקריירה שלה היא תתחיל ב"כוכב נולד" הצרפתי בשנת 2014, אבל המצלמות וההוראות שהיא קיבלה תוך כדי שמיסגרו אותה בתוכן גרמו לה לבחילה קלה מהתעשייה ("תעשי את הטוב ביותר, אבל תשכחי ממי שאת" היא שרה בשיר Radio Girl). היא הייתה בטוחה שהיא לא תעבוד במוזיקה בחייה, ואז נכנס המוזיקאי אקסל קונקטו לחייה. היו לו כמה שירים מתחת לחגורה, הכל היה מוכן, הוא רק היה צריך שמישהי תפיח בהם רוח נעורים והיא מבחינתו הייתה הבחורה המושלמת למשימה.

הוא צדק לגמרי, ואחרי EP חמוד שהוציאו השניים ביחד תחת השם פי ג'ה מה, הם הוציאו אלבום שלם שכולו פופ מגוון שמזכיר ימים של פרסואה הארדי קלילה במשקל של עננים, תספורות מנופחות מדי בשביל מצלמות שמיסגרו את שנות ה60 (יש אפילו קריצה לביץ' בויז) והרבה כנות מרעננת של הצעירים החדשים של העולם.

בחיי, היא כמו מישל גונדרי רק במוזיקה

מקום 17 – Aldous Harding – Designer

s-l300 (1)הזיקית הניו-זילנדית חזרה השנה עם אלבום נהדר, עם אותם מיתרי קול בעלי 1,000 הפרצופים ומנגינות גיטרה אקוסטיות שעושות נעים במערכת העיכול. להארדינג יש פינה קטנה ששמורה רק לה בלב שלי. היכולת שלה לשחרר את המודע שלה לגמרי מפליאה אותי בכל פעם שאני קוראת את המילים שלה; הכישרון שלה להפוך את גווני קולה על עצמם וליצור מהם מנגינה קוהרנטית גורם לי לקינאה מתוקה; המוזרות שהיא מטפחת באגביות שהופכת אותה לטבעית. כולם בתוספת הפולק הקליל שלה עושה את הארדינג לאמנית שאפשר לצפות תמיד שתוציא איזה ארנב מהשרוול ותצליח לקלוע למטרה אל הפינה הקטנה הזו ולכבוש אותי.

 

מקום 16 – Big Thief – U.F.O.F & Two Hands

big-thief-ufof-blank-vinyl-4adזו היתה השנה של הגנבים הגדולים, אין ספק. הם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים השנה, אבל זה הרגיש שזו השנה שבה הם סוף סוף פרצו והפכו לשם בפיהם של הרבה יותר מאזיני אינדי. זה התחיל עם U.F.O.F והגיע לשיא עם הסינגל Not שרק התעצם בכל פעם שביצעו אותו בהופעה חיה באיזו תכנית. זו הייתה השנה שלהם לגמרי, והם לא היו צריכים להוציא בשביל זה שני אלבומים, אלא לקחת כמה שירים מפה וכמה שירים משם והיה יוצא להם אלבום חזק יותר, במקום שניים עם חלקים שלפעמים פשוט העברתי קדימה. למזלם יש את אדריאן לנקר וקולה הנהדר שיכולה לשדר ייאוש ומתיקות בו-זמנית, יש פריטות גיטרה שחוזרות על עצמן ובכל זאת נשמעים אחרת בכל פעם שהלולאה חוזרת אל הפקודה הראשונה שלה ויש את השפה הציורית שיושבת כל כך יפה על חלק מהשירים.

 

מקום 15 – Requin Chagrin – Semaphore

818HDMuKd2L._SS500_מריון ברונטו הצרפתייה קראה לעצמה בשם במה טיפה הזוי, בשפה המדוברת אפשר לתרגם אותו ל-"כריש עירום", אך מסתבר שזה היה גם כינוי שנתנו לזונות זקנות בצרפת הרומנטית. ברונטו אינה זקנה, לא בגוף ולא בגישה המוזיקלית שלה. להיפך, היא הרבה יותר מרעננת עם הדרים-פופ סיקסטיז שלה, מוזיקה שיכולה לשמש כגלשן על גלים רגועים של חולמניות שהרבה עשו לפניה אבל לה זה עבד באופן הרבה יותר שלם. השנה יצא שנברתי הרבה בעולם הפופ הצרפתי, חזרתי ללמוד את השפה כדי שאוכל להבין יותר את המילים ואז עמיחי הכיר לי את האמנית הזו, אותה ראה מחממת את אנה קאלבי בפריז. את השפה הצרפתית תמיד אהבתי, והיא יושבת כל כך יפה על החשמל הגלשני של ברונטו וקולה הא-מיני שמשווה למוזיקה שלה מיניות מיוחדת במינה.

הנה שיר שיכול לחמם לכם קצת את החדר עם שמש גלשנים

מקום 14 – Andrew Bird – My Finest Work Yet

andrew-bird-my-finest-workcoverהאם זו באמת העבודה הטובה ביותר של אנדרו בירד? אני לא יודעת, אבל מאז "Break it Yourself" שיצא ב-2012 בירד עושה חזרה מכובדת ביותר לדירוג אלבומי השנה עם עוד יצירה מתוחכמת במיוחד, אותו משבר אקזיסטנציאליסטי אבל עם הרבה יותר תיבול של הומור. אבל עזבו את משחקי המילים המדהימים שגרמו ללשון ללכת לאיבוד בתוך השיניים שלי, יש פה את הכינור איתו בירד טווה מנגינות קלילות (כמו בזו שאני מפזזת לה ברגעים אלה Olympians), מושך אותן מספיק בשביל שיהפכו לכלי סנטימנטלי-מלנכולי (כמו ב-Archipelago) או פורט עליהם מנגינות אקוסטיות נעימות (כמו ב-Manifest). אה, ואל לנו לשכוח את השריקות. הו, כמה אני אוהבת כשאנדרו בירד שורק!

זו לא המלצה על אנדרו בירד בלי קטע שלו בלייב, עם הנדת הראש המקסימה שלו

מקום 13 – Weyes Blood – Titanic Rising

a1673180911_10נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה, תמיד את השילוב האינסופי הזה בין תהומות שחורים לבין הדברים הטובים שהיא מוצאת בשביל להישאר עם הראש מעל פני הים; בין הרגעים שגורמים לנו להאמין בכוכבים לבין אילו שבהם לא משנה כמה ינצנצו הם ייעלמו מעינינו; בין רגשות של FOMO לבין הסטטויות שמשום מה יכולה למגנט ביעילות את התחת לכס חוסר המעש. נטלי מרינג תמיד אהבה דרמה ולכן היא העלתה אותה בשלב נוסף יחד עם לחנים מתוסבכים: השירים לא אחידים מבחינת המבנה שלהם, חלק נשברים באמצע מבחינת הלחן, אבל מה שנשאר זה השיר הזה באלבום שמצליח לשבור אותי לגמרי ולהפוך אותי לתמיסת מלח נזילה ללא פרצוף. השנה זה היה "Movies", שיר ששמחתי לשמוע מבוצע בלייב בברלין, בהופעה שראיתי עם ארז סובל, שבשבילו האלבום הזה אפילו היה יותר מרשים.

הנה אחד מהשירים הכי יפים של השנה

מקום 12 – Litku Klemetti – Ding Ding Dong

R-14162680-1569011134-8393.jpegכמו שמו הקופצני של האלבום, כך זורם האלבום מרוח שטות אחת לאחרת, ואני מקווה שאני קולעת פה למטרת היוצרת הפינית, כי אין לי שמץ על מה היא שרה. משמיעה ראשונה הקול של קלמטי נשמע לי כל כך מושלם לז'אנר הפופ האלטרנטיבי (או איך שלא קוראים לז'אנר אליו היא משתייכת) שבא לי שהיא תיקח שירים של אריאל פינק ותתן לה את הפרשנות המקסימה שלה; שתתרגם אותם לשפה הפינית שיושבת כמו מכסה הסיר המושלם ללחנים המשתנים בקצב הציפור הזו שעשתה "מיפ מיפ" בלוני טונס; שתגיש אותם כמו שהם תמיד היו צריכים להיות מוגשים.

אבל היא לא באמת צריכה את פינק או כל אחד אחר, יש לה את הקסם המלודי שלה, השפה הפינית שמשווה לאלבום אווירה של אגדה טובה מהאייטיז, פופ שקופץ מרטרו-שיק לרוק גלשנים קליל וגם העובדה שכרגע חזיתי בקשת בענן איתה באוזניות ולא יכולתי להודות על פסקול מושלם לרגע הזה.

את קלמטי גיליתי דרך דירוג אלבומי שנת 2018 של ארז סובל מאנטנות השמיימה, ועל כך אני מודה לו.

מה זה שם באוויר הפינלנדי?

מקום 11 – Elena Setien – Another Kind of Revolution

71TWFEaUYIL._SS500_לקח לי זמן להתרגל לקול של סטיין, לסלסולים, לאנפוף בכל צליל של נ', אבל נשארתי כי קשה לי שלא להישבות בקסמו של אלבום שנשמע כולו כמו אגדת חורף, כמו רומן אנגלי מהמאה ה-19 המקריא צבעים של טבע, המעביר זמן ארוך ואיטי שנספר בעונות, שמוציא מבעד לנוף דמויות נסיכיות וחיות אצילות.

הלחנים של סטיין נשמעים מדי פעם עממיים, והיא הוסיפה להם במלוא כשרונה כלים על גבי כלים – צלילי קלידים גבוהים המטפטפים מלנכוליה מיתית, לפעמים כלי הקשה נעימים מקדמים את העלילות, וגיטרות חורקות מסתתרות מדי פעם, ביניהן גם הגיטרה של סטיב גאן שהלווה את כישרון הגיטרה שלו לשיר הסוגר "She Was So Fair", השיר היחיד שמה שמניע אותו הוא צליל גיטרות, כולן של הלילה וכולן שייכות ליופי שאפשר להסביר עם אבק של פיות.

 

מקום 10 – Kevin Morby – Oh My God

220px-Kevin_Morby_Oh_My_God_Coverרוב הסינגר-סונגרייטרים עברו בחייהם המקצועיים איזו תקופה של אמונה. לבוב דילן היתה תקופה בה הוא ענד צלב על אוזנו, פטי סמית' אף פעם לא התביישה לעשות רפרנסים לסיפורי תנ"ך, בין אם מרדה או מאמינה, ולניל יאנג היתה תקופה שבה הוא האמין בסינתסייזרים. כמו הגיבורים שלו (ושלי), גם קווין מורבי הרגיש צורך עמוק לבחון עניינים ברומו של ריבונו של עולם, במטרה למצוא איזו מטרה בחילוניות האומנותית שלו. לאלבום שלו הוא הוסיף גוונים ישועים של גוספל, ואת האלמנטים הדתיים הכניס בתוך אירועי יום-יום במילים פשוטות שבפיו של מורבי נשמעים כמו שירה אדישה, והתוצאה היא מורבית טיפוסית. האלבום הזה קיבל מקום יותר גבוה ממה שמגיע כי השנה זכיתי לראות את מורבי בהופעה חיה יחד עם ידידי היקר ארז סובל מהבלוג "אנטנות השמיימה", ואפילו שוחחתי קלות עם אדון האדישות בעצמו והוא התברר כמתולתל מתוק אמיתי. הקסם האמיתי של אלבומי הסינגר-סונגרייטרים מתגלה בצורה הכי אפקטיבית כשהם שרים את אותם בלייב, ומורבי לא היה יוצא דופן.

 

מקום 9 – Shana Cleveland – Night of the Worm Moon

098787311129זה לא סיכום שנה שלי בלי פינת "אלבומים שארז סובל הכיר לי". שאנה קליבלנד, מייסדת להקת La Luz, אשפית פריטות גיטרה, מספרת הסיפורים שעשתה דרך עד לקליפורניה כדי לספר עוד, נסיכה שגלשה לה על גלים שונים של מוזיקה ובאלבום הזה דווקא עשתה סיבוב פרסה וחתרה לבדה אל תוך הלילה.

בלילה יוצאים טיפוסים הנדמים כהזויים אל הרחובות וצובעים את הרחובות בגוונים אף יותר צבעוניים, בלילה הירח מורח צלילים של גיטרה; מיתרי קול עדינים כמו של קליבלנד מקבלים גוון קצת יותר מכושף; השקט של הלילה מותח את השרירים והופך את הגוף לעירני יותר כשהוא מתהלך בחוץ, אבל בפנים הוא מוצא שלווה גמורה בצורת עננים וחלומות, ובתוך כל העולמות הללו בחרה קליבלנד להתמקד באלבום שכולו יופי אקוסטי, לפעמים ווקאלי ולפעמים אינסטרומנטלי, תמיד זורם וכל כך קסום.

איקארוס לא היה נכווה כל כך קשה אילו היה רודף אחר אורו של הירח, ואולי פה קסם השאפתנות עליה שרה קליבלנד באלבום. היא רוצה אהבה, ונכווית במידה, היא שרה גם על חברים כבויים ונכווים גם כן, על טיפוסים רגילים שהגוונים של הלילה מכווננים אותם לתדר מעוות מעט, כמעט שקופים, כמעט יוצאים מהנורמה.

 

מקום 8 – Lightning Dust – Spectre

a3098168500_16הקול של אמבר וובר, החצי הנשי בצמד שהוא Lightning Dust, הוא שילוב של שינייד אוקונור עם המתיקות של הופ סנדובל. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל האווירה המלנכולית של המוזיקה ברקע, עליה היא אחראית יחד עם בן זוגה, ג'וש וולס. אולי היא מזכירה את סנדובל בגלל המילים, שגם ברמיזות יכולות להיות מדוייקות מספיק בשביל שהמנגינות יישמעו אווירתיות כמו שהן. מה שבטוח וובר היא כוח ווקאלי שנשאבתי לתוכו מהקשבה ראשונה ל"Led Astray", ושמחתי כל כך לגלות שהאלבום שומר על איכות מלנכולית קסומה לכל אורכו.

ואולי וובר בכלל מזכירה לי את יקירת הבלוג, אמה רות' רנדל? טוב נו, מה זה משנה. מה שחשוב הן שורות כאלה שמבינות שגם חושך אינו אבסולוטי:

When it rains
Let it rain down hard
Cause when your shadow drowns
You’ll be surprised what is found

 

מקום 7 – Foxwarren – Foxwarren

אף אחד: אבל האלבום יצא ב-2018

חן: נכון, אבל בדצמבר, ומבחינתי זה נחשב כ-2019

אף אחד: אז למה אנדי שוף הוא אהבה שבלב?

a1573301756_10חן: אנדי שוף הוא אהבה שבלב מכיוון שהוא הגיח לאוזניי בהפתעה מיוחדת וחשף באוזניי קלפי הזדהות חדשים שלא חשבתי עליהם לפני כן, ובכך כבש את השריר המפמפם הפרטי שלי.

קלף הג'וקר הראשון והחזק ביותר טמון בקול והמבטא המוזרים, מתוכם מצליח דובר למצוא קול משל עצמו, תוך כדי שהוא מהלך בין חדרים קטנים מדי ומנסה להיטמע כדי להיראות ולא-להיראות בו-זמנית. כדי שיכירו בנוכחות שלו, אבל לא יתבאסו מהמופנמות אין-קץ שלו, זו שתורמת יותר לשקט מאשר להנעה של הלילה.

קלף הזדהות שני הוא פיסת נייר ארוכה מספיק בשביל כל הסיפורים והדמויות שהוא כתב באלבומי הסולו שלו. באלבום זה של Foxwarren הוא הזניח אותם והשלים את הפער עם דמות אחת ויחידה שמסתכלת במראה ובהשתקפות בתוכה, מסגרת שבתוכה מצוייר דוריאן גריי אמיתי, זה שעדיף להיוותר בחיים מאשר באמת להסתכל על בבואתו. מרופט בחוסר ההחלטיות שלו, פרום מדי בשביל שיוכלו לתפור ממנו פריט אנושי שלם.

קלף הזדהות שלישי הוא היכולת של אנדי שוף להפוך את הבדידות והפנטזיה לבלילה אחת, לפעמים הוא ממליח אותה עם מלנכוליה, ולפעמים הוא יודע שיש בה מן המתיקות והיא מובעת מתוך קולו ומתוך כלים קלילים כמו תופים רכים,, קלידים מסוכרי סאונד וקולות רקע צנועים ומנחמים. הלחנים זוכרים ימים יפים של ביטלס, לפעמים פשוטים ולפעמים פסיכדליים, תמיד יפים, במיוחד כשגיטרות סטיל נותנות רקע חולמני לשיר.

הוא מבין מה זה לבד, את הבעד והנגד, הוא אוהב חלומות, הוא אנדי שוף והוא אהבה שבלב. אלבום הלהקה הזה אינו שונה מאלבומי הסולו שלו, אפשר לשמוע פה תזמורים משונים מוכרים מאלבומים קודמים ודילוגים בין מנגינה אחת לאחרת שהופכים את הכל לקשת בענן במרכזו של קיום מבולבל, בזה אנדי שוף מומחה, והאלבום הזה לא יוצא דופן.

 

מקום 6 – Sam Cohen – The Future's Still Ringing in My Ear

a1054203379_10את סם כהן, מסתבר, הכרתי כבר הרבה זמן, הוא אחראי על אחד מהשירים האהובים עליי ביותר: Breeze, אותו הוא כתב כשהוא תיפקד כסולנה של להקת Apollo Sunshine. מאז השמיים לא היוו לו גבול, יותר הקרקע, שם הוא נשאר עם הרכבים קטנים משלו כמו Yellowbirds' אלבומי סולו, גיחות באלבומים של גדולים כמו קאס מקקומבס ונורה ג'ונס, ושיתופי פעולה עם מפיק-העל דיינג'רמאוס.

השנה נחשפתי לאלבומו החדש בזכות חברו הטוב של כהן, קווין מורבי (כפרעליו), אותו הוא חימם בהופעה שראיתי בברלין יחד עם חבר יקר משלי ששמו עוד יוזכר הרבה בבלוג – ארז סובל. בזכות הופעת החימום הנהדרת של כהן (הבחור יודע לנוע עם הגיטרה שלו), נשבעתי לעקוב קצת יותר באדיקות אחר מעלליו המוזיקליים והאלבום הזה הייתה נקודת התחלה (מחדש) מצוינת.

האלבום "The Future's Still Ringing in My Ear" נכתב מניסיונו של אדם אבוד (איך אני אוהבת אותם ככה, נורא), אדם שמאיים להגיע לנקודת רתיחה סופית, אבל בכל זאת מוצא קצוות להיאחז בהן, מספיק חזק כדי לקבל נוף על נקודת האמצע. כהן מתנדנד בין ייאוש לתקווה במילים, אך במוזיקה הוא מוקפד כל-כך, מזרים את האלבום משירי פופ יותר סינתיים, קצת פולק של הסיקסטיז, פסיכדליה לייט, גוספל קלידים של מועדוני לילה קיטשיים וקול מתוק שנשמע מעולה גם בהופעה חיה.

אני אשאיר אתכם עם אחת השורות האהובות עליי מן האלבום:
Love isn't just a way to fight loneliness,
that's what phones are for

 

מקום 5 – Patrick Watson – Wave

a3357237096_10לפטריק ווטסון תמיד היה הכישרון המיוחד במינו לרקום חלומות מחומרים מיוחדים משלו. בעשור הקודם האיורים המוזיקליים שלו היו יותר אבסטרקטיים, וככל שעבר יותר הזמן הוא הפך נגיש יותר, בלי להתפשר על הגוונים הבהירים ביותר שבונים את העולמות בהם היינו רוצים לחיות. לכן כשהוא מתחיל את האלבום עם שורה כמו "Somebody wake me up" זה פשוט שובר את הלב כי הרי ידוע שהאמן הזה ניזון מפירות התת-מודע, ואם הוא יפקח רגע את עיניו, מה יישאר ממנו?

למזל המאזינות והמאזינים אף אחד לא העיר את ווטסון עדיין, גם לא באלבום הזה בו הוא טווה לילות בודדים, גלים שרוצים שרק ירפה מהם בשביל שיוכל להיסחף לחופים אחרים, תמונות מלנכוליות יותר פרי מוחו של מישהו שידע עד עכשיו ליצור מהם בלון מנופח מתקווה. כאבי לב של פרידה ומוות במשפחה הם אלה שמילאו את מוחו של האמן הקנדי, גררו אותו כמעט לוותר על יצירה והוא עשה בדיוק את ההיפך והשתמש בהם בשביל להפיק צלילים ממעמקים קצת יותר חשוכים עם הרבה יופי שעוזר לקוות לטוב יותר בעתיד.

יותר מכולם, ווטסון תמיד היווה לי סוג של אישרור מוזיקלי לכך שמותר לחלום, מותר לחיות בפנטזיות מדי פעם אבל הכל בתנאי הכי פשוט של ליצור דרכו, של להמשיך לחלום דרכו על דברים יותר מציאותיים. הרי המציאות נמצאת תמיד בתוכנו, בשר ודם שמעלים על דעתם רעיונות ועולמות, ואלבום הזה רק מוכיח שאפשר להמשיך ליצור גם אם נוצרות עכבות ומהלומות בדרך – ויותר מזה – אפשר אפילו לתעל אותם כדי להתעלות ממה שנעשה עד היום.

אני לא יודעת איך זה מרגיש כשגל סוחף אותך פנימה, אני גם לא ממש רוצה לדעת, אלא אם כן זה באמת נשמע ככה

מקום 4 – Laughing Eye – Laughing Eye

a0755753038_10אמנית כלי ההקשה האנה אוסטרגראן הגיעה מסצינת הפסיכדליה השבדית עם אלבום מאתגר מעט, לפחות לאוזניים שלי. לופים של סאונד פסיכדלי-רגאיי-הארה-קרישנה חוזרים על עצמם ומקבלים בכל פעם גוון אחר, לפעמים מתווסף איזה סאונד מלודי יותר, לפעמים זה נשמע כמו רעש הקשתי סטטי, אבל תמיד תמיד מותח את השרירים של הדמיון הלאה, תמיד התנחל טוב בדרכים שעשיתי מחיפה לתל אביב עד לפני כמה חודשים.
אתמול קיבלתי מכת רעש מהמציאות, וכשאני מקשיבה לאלבום עכשיו אחרי המכה הזו, היצירה מתלבשת עם דיוק מתוק-מריר על עצבים אחרים, ובכל זאת הוא מהלך את אותו הקסם כמו בהקשבה הראשונה, חצי מפחיד, חצי מאשרר, חצי מונוטוני, חצי מזמין להסתקרן ולהקשיב עוד.

האלבום הזה שהגיע אליי ממש בהפתעה, מוצא את עצמו במקום מפתיע בדירוג כי הוא נשאר איתי מאז ההקשבה הראשונה ולמרות שהוא אינסטרומנטלי, הוא דיבר אליי הרבה יותר מאלבומים אחרים השנה.

 

מקום 3 – Thom Yorke – Anima

00092G78VGNYT7MJ-C122איך זה שת'ום יורק תמיד יודע לשים את האצבע ולהצביע איתה על המקום הכי מדויק בעולם שכל-כך רחוק ממה שהוא עושה? איך זה שאמן שזוכה לעשות בחייו את מה שהוא רוצה והוא אשכרה טוב בו, אחד שיכול להרשות לעצמו לחיות ולטייל בכל מקום בעולם, איך זה שהוא יודע לכתוב את השגרה המפרכת כל כך טוב? אין לי שמץ של מושג, אבל השנה הוציא יורק את האלבום הכי מחובר שלו, אחד שרוקד על פקקי התנועה, אחד שמרכין ראש מול הפלדה המחניקה של בנייני המשרדים, אחד שבו יורק אסף צבעים מעושנים כדי לצייר אפרוריות שמכסה את הרעיון של עבודה, אחד שמתאר בעזרת צלילים מטאליים את החיים שרודפים את כל אלה שנמצאים במצב של שיעבוד תמידי לשעון המובן מאליו. נשאבים ע"י העיר. ע"י העיר. ע"י העיר.

אין לי שמץ איך אלבום שרק מתאר את האפרוריות הזה שאופפת בחיי, שתמיד תופס אותי בשרירים הכי כואבים ולא משחרר, כזה שגורם לי לבכות ולרקוד בו-זמנית, איך דווקא הוא הביא את הרגשת הקתרזיס הכי עצומה השנה? הוא עשה זאת עם המתאבק הכי מקצועי שיש כיום בעולם הרוק, (והוא עשה את זה בכלל עם אלבום אלקטרוני לגמרי,) עם שיר שלפעמים אני לא מצליחה להקשיב לו עד הסוף כי הוא פשוט כואב, וגם אם לפעמים לא לטובה, בסופו של דבר יורק נתן לי את התרופה הכי טובה לדיכאון הקיומי שלפעמים משתלט על שרשרת המחשבות שלי.

 

מקום 2 – Elbow – Giants of All Sizes

Elbow-Giants-Of-All-Sizesתסמכו על גיא גארווי שיצליח בו-זמנית לבטא את כל מה שטוב ורע בעולם הזה. הוא לפעמים ירמוז על כל זה דרך רפרנסים בריטיים; לעיתים הוא יחבר את מה שהוא מרגיש עם כמה משחקי מילים של משוררים גדולים; לפעמים הוא ישאיר את הכל פתוח לפירוש כשבעצם הכל לקוח מהחיים הפרטיים שלו ואת כל הכלים הנ"ל הוא יחבר לכדי יצירה שתסביר שהכל רע, אבל בואנה, יש אהבה וזה מעניק כל-כך הרבה טוב.

בשנים שבין האלבום הקודם, "Little Fictions" לכתיבת האלבום הזה, גארווי הספיק לאבד אב, הוא וחברי הלהקה המנצ'סטרית איבדו את בריטניה האהובה שלהם לברקזיט, ויחד עם בריטניה הם צפו בעולם נוטה קיצונית יותר ימינה לימים שחורים של גזענות, שנאה ודונלד טראמפ. אבל שם לא נסתם הגולל, הסוף אינו חלק מהסיפור, ומה שבונה את האמצע הן מנגינות יפות ומתוסבכות יותר שקרייג פוטר רצה להפיק והרבה אהבה שגארווי רצה לשיר עליה אחרי שהוא התעצבן על כל שאר העולם. האלבום מתחיל מחוסר אמון מוחלט ("I don't know Jesus anymore") ונגמר עם כל מה שנשאר אחרי כל המלחמות, דבר חסר משקל (Weightless, השיר הסוגר של האלבום) שמלמד שבאמצע יכולות להיות רק התחלות, יש זוג ידיים ורגליים קטנות של תינוק קטן שנותן הרגשה של מחזוריות אופטימית.

יחד עם כל העומק שבדבר, מה שהעלה את רמתו של האלבום היה לראות אותו בהופעה חיה לפני כחודש בברלין, עם גיא גארווי הזה שכל הזמן רק מושיט את היד תוך כדי שירה, שמבקש שהקהל יהיה חלק פעיל מההופעה ומקבל הסכמה מלאה מכולם, שמזכיר בכל פעם שמוזיקה היא גלגל הצלה כל כך נחוץ בימים כל כך נבולים. הגוון החי יותר של השירים שידרג את החוויה של ההקשבה לאלבום אחריה, והפך אותו לאלבום השני ברשימה שלי.

וזה שיר השנה שלי, דרך אגב –

ובמקום הראשון: Mick Flannery – Mick Flannery

Micks-web-back

בראיונות פרונטליים אפשר לצפות במיק פלאנרי בולע מילים; הוא בקושי מזיז את השפתיים; בקושי מנסה להסביר את עצמו. המשפטים קצרים. קול כמעט שקט. מענה לכל שאלה מלא בחיוכים מבוישים. המבטא אינו מגדיר את מקום הולדתו האירי, אלא ארץ מוצא מופנמת ומסוגרת. אין לו מה להגיד כי אין כבר מה להוסיף, הכל כבר היה חשוף באלבום הקודם "I Own You", ובאלבום השנה שלי לשנת 2019 העצבים של היוצר עוד יותר מתבהרים. החלקים שלהם כל כך ברורים שאפשר בקלות להזדהות, להתחבר ולהשתוקק לחזור למילים שעושות סדר בכל המחשבות.

כשהוא שר מתגלה מיק פלאנרי זועם וזועק; בו-זמנית מתגלה מיק פלאנרי רך אפילו יותר מהפרסונה; מתגלה מיק פלאנרי מבולבל; מתגלה דובר שסובל מהאגו של עצמו ומהרצון הטוב שלו להתעלות על כל הרעלים שהגבריות מזיעה מתוכו; מתגלה רומנטיקן חסר תקנה שרוצה למצוא ואז לאבד, להימצא ואז להיאבד. הוא כל כך חשוף בשירים שנשמעים כאילו הכנות עצמה כתבה אותם, ואני לא יכולתי שלא לצלול לתוכם ולהתמסר, אפילו שאת סוג המוזיקה כבר שמעתי הרבה מאמנים אחרים.

פלאנרי נאבק עם עצמו כשהוא כתב את השירים האלה, כשהאנשים באולפן נתנו לו לחנים ועצות שיכולות להפוך את השירים שלו ללהיטים מסוכרים והוא נכנע להם. עם מילים אחרות וטיפוסיות לצד המואר יותר של הירח הקיטשי, פלאנרי היה מאבד אותי מהר, אבל למרות המבנה הסטנדרטי והכלים הנלווים שהכתימו את השירים בשמאלציות מתקתקה, האלבום מצא לו מעריצה מתמוגגת אחת שלא יכלה להפסיק להקשיב לו לאורך השנה. האלבום הזה פגש עצבים חשופים, הוא כתב באמצעותי סיפור, ואם הוא יוביל אותי גם לראות את פלאנרי שר את השירים האלה בהופעה חיה, אימרו: "מה טוב!"

זה אלבום השנה שלי כי אליו התחברתי מכל מיני מקומות פיזיים ואבסטרקטים.
זה אלבום השנה שלי כי עליו כתבתי הרבה במהלך השנה (בעיקר לעצמי ומגירותיי).
זה אלבום השנה שלי כי אילו המילים הכנות שגורמות לי להבין בדיוק מה, למה ואיך.

 

מצעד העשור של הבלוג: מקומות 32-11

denzel2
מקום 32: Shadow Band – Wilderness of Love

מקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 6

אם לא הייתי רואה תמונה של חברי הלהקה עכשיו, הייתי ממשיכה לדמיין אותם כחבורה של אבירים מימי הביניים שמלקים את עצמם על כך שחזו בכישוף אסור של מכשפה אי-שם ביער, אליו היה אסור בתכלית האיסור להיכנס. אולי בעצם אני אמשיך לחשוב עליהם ככה, אחרי הכל, האלבום הזה של השביעייה הפסיכדלית מפילדלפיה הצית אצלי כל כך הרבה סיפורים, אחד מהם עדיין נמצא בשלב של כתיבה, ובגלל אפלוליותו אני לוקחת את הזמן איתו מפחד שאישאב יותר מדי לתוכו. זו הפעם השנייה ולא האחרונה שבה אכתוב תודה לארז סובל מהבלוג "אנטנות השמימה" על כך שהכיר לי את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של העשור האחרון.

רק צריך לקחת נשימה עמוקה, ללחוץ פליי וצוללים לתוך היער

 

מקום 31: Anna Von Hausswolff – Dead Magic

566446מקום במצעד האלבומים של 2018: מקום 1

בסקנדינביה יודעים לכתוב מלאכים ושדים, יודעים לכתוב על שלג ועל רוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, ואנה וון האוסוולף היא לא סקנדינבית יוצאת דופן בקטע הזה. בעזרת ידיים שיודעות מה ערכו של העוגב, שנחשב בעיניי לאחד הכלים החזקים ביותר שיש למוזיקה, היא כתבה אלבום שלם מכושף ואפל על מלאכים ושדים, על שלג ורוחות רפאים, על תהומות שחורים משחור ועל קסם שמת מזמן, רק שהוא חי אצל האוסוולף בגרון הצורב, בתזמור שעוטף את צלילי האורגן הגותי, בזמן שמרגיש כאילו עומד מלכת בזמן שמקשיבים ליצירת המופת הפוסט-רוק-מטאלית הזו.

יצירה אחת מתוך חמש סך הכל בכל האלבום הקסום הזה

מקום 30: Susanne Sundfor – Ten Love Songs

alb91979מקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 8

סוזן סונדפור, אבירת הפופ הסקנדינבי, מנתצת שלשלאות העוגבים, מסלסלת האוקטבות, בחיי שאם היו לה שלושה דרקונים הייתי כבר כורעת ברך מולה. היה לי יום שלם שבו כל מה שיכולתי להקשיב לו זה "Fade Away" וכשיצא האלבום הצטרפו אליו עוד תשעה שירי פופ על אהבה אפלולית, עם לחנים אפלוליים ועוגב שאני כל-כך פחדתי ממנו כשהייתי קטנה והיום הוא אחד הכלים האהובים עליי כשמשתמשות בו נכון (ראו את האלבום הקודם ברשימה). רמיקס אחד הספיק בשביל להכיר לי את סונדפור ולהפיל אותי ברשתה לעולמי עד.

פופ יכול להיות מעניין, תבניתי במובן שהוא משחזר אמנים דומים מהעבר, אבל עדיין יש את הקול והגוון שהם כולם ביחד אך ורק של סונדפור

מקום 29: Charlotte Gainsbourg – Rest

6209385-mמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 14

שרלוט גינזבורג תמיד נמשכה לאפלה ואולי בגלל זה היא תמיד רדפה אותה. המכה השחורה לקחה ממנה את אביה המפורסם סרג' גינזברוג בשנות ה-90, ולאחר שני עשורים היא לקחה את אחותה קייט שהתאבדה, היא הביאה לה אלף ואחת חרדות וספקות, ועם כולם גינזבורג היפה מכולן החליטה להתמודד דרך המוזיקה. האלבום Rest הוא הראשון שבו גינזבורג כתבה את המילים לשירים שלה, ונראה לי שבגלל זה הוא גם הכי טוב שלה. יחד עם המפיק SebastiAn, יצא לה אלבום שלם מלא בתוגה אלקטרונית ובסופו נשמע הכוח שגורם לגינזבורג להמשיך למרות האפלה – האהבה דמותה של בתה הקטנה ששרה את האלפבית. 

הקליפ היפהפה לשיר שסוגר את האלבום ומסתכם במנוחה

מקום 28: Timber Timbre – Creep on Creepin' On

200x200-000000-80-0-0מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

בדקה וחצי שעבדתי בשביל וואלה! וסיקרתי הופעות עמדה בפניי בחירה: לבקר את ההופעה של SWANS ברדינג או ללכת לראות את טימבר טימבר בבארבי. בחרתי באחרונים ויצא שהתאהבתי לחלוטין בלהקה שלא ציפיתי שזה יקרה לי איתה, ועד היום היא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בארץ אם לא בכלל. הגבריות של טיילור קירק היא מלוכלכת, הוא מודע לחרמנות שלו ועם זאת גם לרצון שלו ברומנטיקה אם היא קיימת בכלל, את כל זה עטפו חברי הלהקה בתור מה שנשמע כמו הפסקול הכי טוב שניק קייב אי פעם יכול היה לכתוב למערבון, רק שזה לא ניק קייב, אילו טימבר טימבר ואני כל כך מודה שהמוזיקה המערבונית שלהם קיימת, וזה האלבום הכי חזק שלהם מבחינתי.

אני מקשיבה לשיר הזה ועדיין מהדהד לי הביצוע המדהים מההופעה ההיא

מקום 27: The Boxer Rebellion – The Cold Still

70420מקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

אני יכולה להודות לצוות פס הקול של עונה 4 של שיימלס שהזכירו לי את האלבום הזה, וגרמו לי לדגור בתוכו יותר ברצינות במהלך העשור האחרון. הם עשו את זה עם השיר "Caught By The Light" שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים באלבום, אלא אחד מהשירים היפים בכלל לטעמי. הבוקסר ריבליון הייתה להקה שאני מחשיבה כחלק מהתקופה שנמסה מהזיכרון הקולקטיבי, תקופה של אינדי אמריקאי של דת' קאב פור קיוטי, שבה חברי להקות רוק לא פחדו להיות יותר רגישים ופחות כסאחיסטים או טרנדיים.

השיר המדובר – Caught by the Light

מקום 26: The Morning Benders – Big Echo

‏‏לכידהמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

היה הייתה תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים, כשעוד היו חנויות מוזיקה, וביום בהיר אחד קיבלנו חבילה מאחד הספקים הרגילים ואחד מהאלבומים המפתיעים בתוך הארגז היה האלבום של המורנינג בנדרס. אני לא ציפיתי שייצא אלבום כל כך משפיע, קיוויתי שהוא יהיה כזה כי נמשכתי מאוד לעטיפה, והנה הגיע לאוזניי אחד האלבומים שישבו כמו המכסה המושלם לאוזן שלי. המורנינג בנדרס (היום להקת הפופ הנוראית Pop etc.) הפיקו אלבום של אינדי-פופ מקסים, גיטרות שנשמעות כאילו מחשמלות מרשמלו מתוק ואסופת שירים מגוונת בחולמניותה, כמה חבל שהם לא המשיכו בדרך הזו, אבל לפחות יצא לי לראות אותם על במה סאונתית במיוחד אי-אז בפסטיבל ורכטר 2010 מבצעים בעיקר את האלבום הזה.

השיר המתוק שפותח את האלבום וגורם לי לקוות שביום מן הימים יתעוררו חברי הלהקה ויחזרו לדרכם המקורית והמעניינת הרבה יותר

מקום 25: Giles Corey – Giles Corey

4037261-mמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

עדיין קשה לי עם האלבום הזה. מאז שארז הכיר לי את האלבום הזה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להקשיב ומכבה באמצע כי את הכאב של דן בארט, שקרא לעצמו ג'יילס קורי בשביל הפרויקט הנ"ל, אי אפשר להכיל בשלוק אחד, ואי אפשר גם לתקופות ארוכות. הוא נכתב כתוצאה מניסיון התאבדות של בארט והוא עדות מוזיקלית של הדיכאון החשוך ביותר. למרות שלא יכולתי לצלול אליו באופן קוהרנטי, זה עדיין אחד האלבומים שהכי הזדהיתי איתם בעשור האחרון (בלי ניסיון ההתאבדות, לא לדאוג), ולהגיד את האמת אני מפחדת שהוא ילווה אותי בעשור הבא, אני מקווה שאולי כמוזיקת רקע אבל על מי אני עובדת. 

להרחיק חפצים חדים מהישג יד, ללחוץ פליי ולהקשיב עד הסוף, כי ככה נשמע עצב כואב וחשוף לגמרי

מקום 24: Beck – Morning Phase

1183545-mמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 1

תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין דבר העומד בדרכו של בק להקליט כמעט כל ז'אנר אפשרי, וגם כשהוא עושה פולק-קאנטרי זה פשוט עובד. למרות שהרבה אוהבים לקרוא לו ככה, זהו לא אלבום המשך ל"Sea Change". הוא אמנם מאוד איטי וקאנטרי-פולקי, אבל אין בו שום דבר חוץ מאהבה לעולם שבו בק חי, והוא עומד כהיפך גמור של האלבום ההוא עם אורות של בוקר והבטחה של עתיד בהיר. "Waking Light" הוא אחד משירי העשור שלי, דרך אגב, אחד הטובים ביותר שהרב-אמן אי פעם כתב.

זה שיר שלא מספיקה לי האזנה אחת כשהאלבום מגיע אליו, פשוט לא מספיקה

 

מקום 23: Kurt Vile – Wakin on a Pretty Daze

kurtvilewalkinonaprettydazeמקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 4

הגיטרה של קורט וייל מזכירה את ניל יאנג, הגישה שלו לכתיבת שירים מאוד מזכירה עוד גדולי פולק-קאנטרי כמו קרוסבי, סטילז ונאש, אבל ההגשה שלו היא קורט ויילית, הגשה אדישה ואמיתית שאפשר לקחת אל הדרכים בין הן ארוכות או קצרות. מבחינתי האלבום הזה הוא הטוב ביותר של וייל, זה שאני חוזרת אליו הרבה יותר, אלבום שאחריו אלבומים אחרים של וייל נשמעים כמו ניסיון לשחזר את היופי שלו, וגם אם הוא לא מנסה, הוא הפך נוסחאתי שזה טוב למי שאוהב את הסגנון שלו, אבל אחרי Waking on a Pretty Daze אני לא צריכה יותר מדי. הגיטרות היפות ביותר שלו נמצאות ב"Pure Pain", הלחן היפה ב"Girl Called Alex" וקריאת ה"וו!" הכי כיפית ב"Shame Chamber".

זה שיר שהתחיל יום של הופעות בפסטיבל פרימוורה בשנת 2013, יום של הופעות שלא אשכח בחיים והנה הוא בגירסה חיה מפסטיבל אחר

מקום 22: Susanne Sundfor – The Brothel

The_Brothelמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג וגם לא הכרתי את סונדפור הנהדרת באותה תקופה

לפעמים כתבתי את זה כל כך מדויק שאני לא רואה סיבה לגוון: "האלבום הוא מאמץ אומנותי משותף של סנדפור עם האמנית הנורווגית קריסטין אוסטרייד המשלב בתוכו עשרה סיפורים בעשרה שירים שונים. לפעמים הדמויות הן חלק מהשיר, לפעמים הן מדברות דרך הפה של סנדפור; כולן חיות של הלילה, כולן הן חלק ממה שקורה מתחת לשמיכת החשיכה שמזוהה עם האפילה הסקנדינבית, והחורף שלא עוזב את החלק הזה של אירופה. בשילוב אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית, סנדפור חיברה בין עולם סיפורי העם של פעם למודרנה-פוסט-מודרנה של היום כשהיא מערבבת בין כינורות, פסנתר, קסילופון וצלילים אלקטרונים-מתכתיים יותר. הקול שלה, כמו הסיפורים והמנגינות אותם כתבה, נע בדרמטיות מעלה ומטה ומסכם את האלבום עם תפילה- "Father, Father" שטומנת בתוכה גם כן סיפור. את המעשיות אשאיר לסנדפור לשיר לכם, ואימנע מספויילרים."

I want to be stung by the stars, I gave her my soul and my heart

מקום 21: Interpol – Interpol

interpol__jpg_200x215_q85jpgמקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג אבל סביר להניח שדורג גבוה

מי שכתבו את האלבום שהכתרתי לתואר אלבום העשור שלי מצאו את עצמם במקום 21, עם אלבום אחד ויחיד שנכנס אל תוך המצעד מתוך שלושה שיצאו העשור האחרון. באלבום הרביעי והאחרון שלהם עם קרלוס הבסיסט, שמרו חברי הלהקה על קצת מהטעם האפוסי שנשאר מ"Our Love to Admire" וכתבו עוד כמה המנוני פוסט-פאנק למעריצים אדוקים כמוני, עם מילים שרק פול בנקס יודע לכתוב, עם אלף משמעויות שמזדהות עם רוב החלקים שלי בגוף. בנוסף, זה גם האלבום שהטיס אותי לראות את החבר'ה פעמיים והביא אותם ארצה בכדי שכולם יוכלו לראות את הקסם שהוא אינטרפול, קסם שבחיים שאף להקת פוסט-פאנק אחרת לא תוכל לשחזר מבחינתי, ולפי מה שנשמע כרגע, גם אינטרפול לא יכולים או רוצים.

אני אוהבת את ההקלטה המעוותת של השיר מהאלבום בוידאו הזה, ואני אוהבת את אינטרפול על כך שהם יכולים לשלוח את המאזינה עם שיר סוגר כל כך מדהים

מקום 20: The National – Trouble Will Find Me

200x200-000000-80-0-0 (1)מקום במצעד האלבומים של 2013: מקום 5

קודם כל, עם פתיחה יפהפיה כמו עם "I Should Live in Salt" לא מתווכחים. דבר שני, מנחם אותי לחשוב שגם היום, כשירד לי מהלהקה הזו לגמרי אחרי שני אלבומים אחרונים מאכזבים, יש עדיין את האלבום הזה לחזור אליו. השירים שהזדהו עם כל כך הרבה רגעים בחיי עוזרים לי לזכור ימים חזקים יותר של מוזיקה שהתמזגה כל-כך יפה עם היגון שהוליד למאט ברנינגר משפטי מחץ חצי-מדכאים וחצי-מצחיקים, עם מוזיקה שפחות התחנפה לקהל הרחב והתבוננה יותר פנימה. אני מתגעגעת לנשיונל של פעם, אבל מי אני שאפסיק שינויים שנראה שרבים אחרים דווקא כן מעריכים.

Tunnel vision lights my way, lead little life today

מקום 19: Keaton Henson – Dear

0886919604023_p0_v1_s1200x630מקום במצעד האלבומים של 2010: לא היה דירוג

תווי פניו של קיטון הנסון מתארים את פרצופו של עצב כשהוא יפה ומכוער בו-זמנית, כשכואב כי יש אהבה מתוקה לבלתי-אפשרי, כשרוצים רק לשכב בתנוחת עובר, לרחם על עצמנו ובכל זאת לשפר את המצב. הזקן העבה אמנם הסתיר במשך השנים את רוב עור פניו, אבל העיניים דיברו את הרגש המנוכר הזה, ואם אף פעם לא ראיתם את העיניים שלו, אז אפשר לשמוע אותו בקולו החצי-בוכה, אפשר לקרוא אותו במילותיו היפות, אני עדיין נותנת לו להדהד ברגעים רומנטיים בהם אני לא מוכנה להכיר כל כך בטוב שיש בחיים האלה. מבחינתי הנסון הוא הגירסה הבריטית והפחות סחית של מקסימיליאן הקר, דיכאון רומנטי לפני חראקירי רגשי לא בריא, ולמרות הכיעור של ההרגשה הזו, יש בה עדיין כל-כך יפה ובאלבום הזה הנסון עשה אותה היפה ביותר.

She loved/left him, he loved/left everything

מקום 18: Julie Byrne – Not Just Happiness

julie-byrneמקום במצעד האלבומים של 2017: מקום 4

מצטטת את עצמי: "אני מאמינה שישנו יופי, שאם אצליח לפצח אפילו חצי מסיבת המשיכה שלי אליו, יוכל הוא לצאת גם ממני. אבל עד שאצליח לעמוד על הנוסחאות המופשטות ולנתח אותן באינדוקציה, דדוקציה או התפרצות לכל הכיוונים, יש את האמנים שמוסיפים עוד סימני שאלה ועם זאת מושכים יותר ויותר להתחפר בתוך החור השחור של חוסר ההבנה. כבר מהאלבום הקודם, ג'ולי ביירן שבתה אותי בצורה שלא הכרתי, והאלבום […] הצליח להחדיר אפילו יותר יופי אל תוך האוזן.

בקול רך המשיכה ביירן להגיש מילים של משוררת אמיתית, של נוודית שידעה בדידות ואהבה ותמיד נשארה כמהה לחיים. הפריטות העדינות מהאלבום הקודם נשארו גם כן, אך הפעם זכתה ביירן להפקה יותר שלמה, וליותר כלים שילוו את המנגינות היפהפיות שלה. יש אפקט רוחני להקשבה לאלבום זה, במיוחד עם סיומת כמו "I live now as a Singer" הקסום, יש לביירן את היכולת לתפוס את האוזן ולשלוח אותות למוח התועה שיש מוצא, גם אם לא ממש רואים אותו."

היא כל כך יפה, היא זזה כל כך יפה עם הגיטרה והשיר רק ממחיש את הכל באוזן

מקום 17: Mick Flannery – I Own You

0005732249_200מקום במצעד האלבומים של 2016: מקום 11

האדם "הפשוט" הולך ברחוב כשהחושך מכסה אותו במעיל של מחשבות מטרידות. אפשר להסתכל על הכוכבים מהחלון, על האנשים היפים דרך המסך, על אורות ואנשים שנראים כאילו הלילה הוא שלהם; אילו יכולים להיות רחובות שונים שצועדים בהם, על המדרכות או על הכבישים, בין סמטאות או ערים, אבל הכל נשאר אותו הדבר – אותו מעיל, חרדות שמשאירות את אותו אדם "פשוט" תלוי בין הרצון שלו להפסיק עם הלבד, ובין החשש שעם כל לב שייחשף תיחשפנה גם שיניים חדות ודוקרניות. מיק פלאנרי כתב אלבום שמשדר את הניכור הזה, הוא הצליח לדייק כיעור אנושי של אלימות עצמית וחיצונית, הוא הצליח ליצור יופי שאפשר להזדהות איתו בין רחובות דומים ומדממים בדידות.

השיר האהוב עליי מהאלבום, שיר שמצייר במוחי סצינה שלמה בכיכובו של מייקל שין, ואני מקווה לסיים לכתוב אותה ביום מן הימים

מקום 16: Nico Georis – Songs From Nowhere II

a2650097333_16מקום במצעד האלבומים של 2011: לא הכרתי אותו אז, לא דורג

ניקו ג'וריס העביר את מירב העשור האחרון במציאה של צלילים חדשים. הוא חיפש השראה בין כנסיות בפריז, פיתח חיבור לצמח גדול בשם שירלי והקדיש לפעימות שלו אלבום שלם, איתר מקצבים שונים מהטבע וניסה לנגן אותם באלבומים אינסטרומנטליים, אבל בעשור שלי הוא כיכב דווקא עם אלבומי הפולק-אמריקנה, כש-"Songs From Nowhere II" הוא אחד מהכוכבים הראשיים שלי. האלבום הוא די פשוט, מאוד קצר אבל מספיק בשביל לקבל ממנו הרגשה של בית, הסאונד הביתי רק מוסיף לכל האווירה החמימה שהוא משרה, ואפשר אפילו לחשוב שיושבים מסביב למדורה עם מספר סיפורים. אילו רק ג'וריס היה יודע שהמוזיקה הפשוטה הזו פתחה אצלי בדימיון עולם ומלואו, אני מקווה יום אחד להודות לו על ההשראה שהייתה לו עליי.

לא כדאי לשבת לידי כשהשיר הזה ברקע, כן כדאי להקשיב לו בכל מקום אחר ולהקשיב למילים המדהימות

מקום 15: Elbow – The Take-off & Landing of Everything

v82659p5e3g_lמקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 4

לגיא גארווי ניתנו הרבה מתנות במהלך חייו, שתיים מהגדולות ביותר הן כשרון הכתיבה שלו, והשני הוא הקול. כשרון הכתיבה שלו משתווה להרבה משוררים שהיו פה לפניו, משוררים רומנטיים שלמדתי עליהם בתואר לספרות אנגלית כמו וורדסוורת' ולורד ביירון, רק שהוא עושה את זה בשפה יותר עכשווית שאיכשהו בכתביו נשמעת עתיקה יותר, יפה יותר. על הקול שלו אי אפשר לכתוב, אפשר רק להקשיב ולהבין שמה שיוצא מגרונו היא אש חמה של נחמה וצניעות. יחד עם יכולותיו ההפקתיות והתזמורתיות של קרייג פוטר שמשרת גם כקלידן הלהקה, אלבואו יצרו עוד יצירה אפית, מתקדמת יותר מחומריהם הקודמים, נוגה ואיטית יותר. האלבום הזה תמיד מחזיר אותי להתחלה יפה, לזמן שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב טוב כמו אחרים והתחלתי לכתוב שירה, לא טובה כמו זו של גארווי, אבל תמיד שואפת לשם. אלבואו היו תמיד המייבאים הנאמנים ביותר של דמעות על לחיי, וזה אלבום שלא מפספס גם כשאני מקשיבה לו היום.

שני שירים שמתחברים ביחד בפתאומיות שתמיד גורמים לחנק קל בגרון הרגיש שלי

מקום 14: Father John Misty  – I Love You, Honeybear

father-johnמקום במצעד האלבומים של 2015: מקום 4

ג'וש טילמן התאהב באמה אליזבת' והפך אותה לאישתו, ומיד לאחר מכן הקדיש לכל הדרך אליה ואיתה אלבום שלם שמדבר על אהבה וכל החרדות שלו לגבי הרגש המוזר הזה. בין מנגינות קיטשיות יותר ומנגינות קיטשיות פחות, טילמן שפך את ליבו בצורה הכי כנה ומדוייקת שרק הוא מסוגל לה, עם ההתחכמויות שרק הוא יודע להביע במילים, ואני תמיד אישאר עבד להן. יחד עם ג'ונת'ן ווילסון הוא הפיק אלבום קאנטרי-פופ-רוק שמדבר על הכל מהכל, מספר על מפגשים עם נשים אחרות, על האהבה שגוברת על הכל ועל הפחדים שלפעמים גוברים מעל הכל, ומשום מה לא הצליחו להרוס את הדבר הטוב הזה שקרה בחייו. באלבום ורוד ברובו, הוא הצליח להשחיל גם כמה אגרופים לבטן בשם "Bored in The USA" והפנינה הלירית "Holy Shit" שמסתכמים במפגש אחד ויחיד ששינה את חייו ולמעשה הציל אותם. טילמן הרומנטי אינו שונה כל כך מהטילמן שמציג את עצמו באלבומים אחרים, אבל הוא הכי נגיש. 

מילים שהן כולן אמת באוזניי בביצוע כל כך מדויק, כל כך מזוקק

מקום 13: Julie Byrne – Rooms with Walls & Windows

juliebyrne2מקום במצעד האלבומים של 2014: לא דורג

הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הייתה בבוקר במשרד משעמם שבו הועסקתי בתור מזכירה משועממת וזה היה עוד יום שישי בודד שבו חיכיתי למנכ"ל שיגיע משועמם בחיפוש אחר משימות משעממות בשבילי. במשרד היה נוף לים, ובזמנים מבודדים כאלה כל כולו היה פתוח לפניי בלי אף מנהל פרוייקט שיסתיר לי את חלונות המשרדים הקטנים מסביבי. הים היה נותן לי רעיונות לשירה בימים כאלה, אבל באותו בוקר מישהי אחרת העיפה אותי לגמרי עם קול לוחש וגיטרה אחת ויחידה. אלבום הבכורה של ג'ולי ביירן הוא לא הטוב ביותר שלה, אבל הוא כן האהוב עליי כי אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שיוטיוב חשב לנכון לשים לי את האלבום שלה ואת דמעות ההתרגשות בפעם הראשונה ששמעתי את "Young Wife" שעד היום הוא אחד מהשירים שמתחברים אליי ישר לרגעים יפים יותר ויפים פחות, לרגעים בהם אני כמהה למישהו ורגעים שבהם אני מאמינה שלבד זו הדרך העדיפה לחיות.

I made my life simple by learning what I can't keep

מקום 12: Caveman – Coco Beware

cocobewareמקום במצעד האלבומים של 2011: לא דורג

קייבמן לקחו את רוק הגלשנים שהפך להיות מאוד טרנדי בעשור האחרון, את הגיטרות הורידו מהגלים, הטביעו אותן כדי להפיק סאונד שנשמע כאילו מגיע ממעמקים, ויצרו מה שאני אוהבת לקרוא לו מוזיקה לצלול איתה. האלבום "Coco Beware" משלב גיטרות עם מקצבים מכל העולם, סוג של Mgmt רק פחות מוזרים ויותר מלודיים, פחות מתאמצים ויותר מתחנחנים לאוזן. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא אחד מהנשמעים יותר אצלי, ואני מאוד מקווה ששני האלבומים הראשונים שלהם יגיעו לספוטיפיי כדי שצרכנים אחרים גם יוכלו ליהנות מהאלבומים הכיפיים שלהם.

את הלהקה הכרתי דרך מני אבירם שפירסם בבלוג שלו בוואלה! את הביצוע המפעים הזה לשיר מהאלבום

מקום 11: Damon Albarn – Everyday Robots

393106מקום במצעד האלבומים של 2014: מקום 7

אם הייתי צריכה לבנות חבורת גיבורי-על משלי, אין ספק שהטוני סטארק/מנהיג של החבורה היה דיימון אולברן – מלא אגו מבחוץ, מלא בעצמו מבפנים גם בלי שיודה בזה, אבל תמיד תמיד עם לב גדול והרים על גבי הרים של שאיפות ליצור עוד ועוד הרים, לשבור גבולות ובעיקר לתקן את העולם דרך הכשרון הפרטי שלו. באלבום הסולו שלו, אולברן נתן למאזינים חלון נדיר אל תוך החיים הפרטיים שלו, ודרך הפסימיות שלו על עולם שמתנכר לעצמו "בעזרת" טכנולוגיה, הוא בנה תמונה של עבר והווה עם היכולת המלודית שהוכיחה את עצמה כאחת המשפיעות בעשור האחרון, לפחות עליי. בעשור שבו החלפתי ז'אנרים אהובים כמו גרביים, תמיד נשאר אולברן שבנה בסיס מוזיקלי שתמיד יכולתי לסמוך עליו שיחמיץ את הלב במינון הנכון וגם ילטף תוך כדי עם הקול שאני עבד לו, וזה האלבום החזק ביותר שלו העשור.

גירסה חיה של אחד השירים הכי חזקים באלבום. הו, דיימון אולברן

החלק הבא והאחרון יגיע עם עשרת הגדולים! יאי!

שתהיה שבת נעימה,

חן.

 

denzel2

סטייה – מצעד אלבומי השנה לשנת 2016

שנת 2016 הייתה שנה של אבידות, גדולות וקטנות, לאונרד כהניות ודייויד בואיות. אני סוגרת אותה עם עיר הולדת שנשרפה, הרבה מטען שמסרב להתאדות משום מה וכמיהה עזה למשהו שיעלים את הכל ולו רק ל-40 דקות (אלבום מוזיקה) עד שלוש שעות וחצי (שר הטבעות הגרסאות המורחבות). מה שנשאר הוא רק ליהנות מהטוב שעוד שורד, והשנה היה לי הרבה טוב לטבוע בו, בין אם הייתי צריכה מוזיקה קשבת או מוזיקה מרגיעה. השנה נטמעתי עוד יותר בעולם האמריקני של הפולק והקאנטרי, המצעד הוא עדות לכך, סוג של התרחקות מעולם של גיטרות שכבר כמעט אינו קיים במימדי האינדי-שמינדי והוחלף בקולות אלקטרוניים יותר. אז הנה הם, השנה הגדלתי את המספר ל-20 אלבומים!!! התרגשות!

20. Kevin Morby – Singing Saw

kevin-morby-singing-saw-album-new-150x150אל קווין מורבי, הבסיסט של להקת Woods האהודה, אני מתחברת הרבה יותר כשהוא שר סולו. לעומת "Harlem River" עליו אני ממשיכה לחרוש עוד ועוד, "Singing Saw" הוא יחסית חלש, אבל שווה האזנה לכל חובבי הסינגר-סונגרייטרז כמוני. הדבר החשוב ביותר באלבום הוא שיש בו אוצר אחד גדול מאוד שלו נתתי את הטייטל "שיר השנה שלי". כן כן, "I have been to the mountain" הוא הזוכה הנכסף והנה כמה סיבות למה:  אחת – הוא מדבר על המוות, נושא שמאוד מפחיד ולכן מעניין אותי. בעולם המטאפורי העשיר של מורבי האדם עבר עמקים וגבעות, שחה עם הזרם, צפה בשמיים מתבוססים בדם והכל נגמר, וזה משחרר. שתיים – איך שהשיר מתפתח: מהגיטרות כמו גלגלים על מסילות רכבת, הבסים שמזכירים את "Guns of Brixton" של הקלאש, הקצב שמתעצם עם התופים ואז קולות הרקע הגוספליים, ואז החצוצרות!! הכל פיאסטה חיה של נושא כל כך… מת, תענוג. שלוש – הקליפ פשוט מדהים, וזה מרגש אותי לפתוח את המצעד הזה איתו.

19. Tom Brosseau – North Dakota Impressions

a2004304302_7הכרתי את ברוסו כשהוא ישב בסלון של אנדרו בירד והם שרו עם ג'ון סי ריילי, בין השאר, שיר של The Handsome Family. הוא נראה כמו עוף מוזר, עם הבלורית הבלונדינית החתוכה כאילו הוא יצא בדיוק ממספרת הילדים הקרובה, חולצת ההילבילי המכופתרת עד הכפתור האחרון והגישה שלו שהזכירה לי ימי פולק יפים של בוב סיגר ו-וודי גאת'רי. כשראיתי ביוטיוב הופעה שלו במשרדי NPR הוקסמתי לחלוטין ממספר הסיפורים שלא הפסיק לגמגם אבל המשיך כי זו הדרך שלו. ישר פניתי לאלבום הזה ואני נהנית מכל רגע, בעיקר בגלל שהוא מזכיר "פעם" שלא יצא לי לחוות, תמים כל כך וכמובן – צנוע.

18. Gregory Alan Isakov and the Colorado Symphony – S/T

alm99235גרגורי אלן איזאקוב בביצועים סימפוניים לשירים ממהלך הקריירה הדי קצרה שלו. מזכיר לי תקופה שבה עבדתי בחנות דיסקים וכל אמן ישראלי שני היה מוציא אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית מאיזו עיר. תמיד זה נשמע כל כך מבטיח, והתזמורות בדרך כלל מקיימות, כי ברגע שהרקע מתמלא בשלל כלים קלאסיים, השירים הופכים אפיים יותר, אפילו אם זה שיר של אתניקס. עם איזאקוב הסיפור דומה; כלי הנשיפה והמיתר מוסיפים כל כך הרבה לשירים שלא היו חייבים את התוספת הזו כדי לתפוס מאזינים וללטף את אוזניהם. עם התחלה כמו "Liars", שנכתב ע"י רון סקוט, ומגולל סיפור שהיה יכול בקלות להיכנס לספרים קלאסיים של ג'ון סטיינבק או טוני מוריסון, קל להיכנס לתוך עולם שכולו חגיגת פולק על מצע של מוזיקה קלאסית קלילה לאוזן של כל אחד. אפשר להתייחס לאלבום הזה גם כאוסף, היכרות לא רשמית עם מוזיקה של טרובאדור אמיתי.

17. Brass Bed- In the Yellow Leaf

alm98370לו הפסיכדליה הייתה שוכבת עם הפוסט-פאנק של העשור הקודם ואז זורקת אותו בשביל השינז, אז היה יכול לצאת משהו ממש מעניין, וגם היה יכול לצאת האלבום הזה שהתלהבתי ממנו מאוד כשהוא יצא, אבל עכשיו אני ברמה של בסדר איתו. כמו רוב סיפורי האהבה המפתיעים שלי עם מוזיקה, הכל התחיל מהעטיפה, נדלקתי על הרצועה הראשונה, היה לי כיף באוזניים וכשהתחיל "Yellow Bursts" הייתי בטוחה שחזרתי איכשהו בזמן לסוף שנות השישים, תחילת השבעים ונהניתי מכל צליל ואפקט. השלישייה מלאפייט, לואיזיאנה, קיבלה כמה נקודות קרדיט על כך שהנעימה את זמני אי אז כשהאלבום יצא, ועל הליכות העצבים שהם סיפקו להן קצב תומך.

16. Travis – Everything at Once

alm98482לא משנה כמה ז'אנרים אעבור, כמה אקורדים מונוטונים ינגנו לי מנטרה ומילים של משוררים אחרים ייגעו בי כמה עמוק שאפשר, תמיד יישארו ארבעת המופלאים של טראוויס. התבנית כבר ידועה מראש, המלודיות מוכרות מאלבומים קודמים, פראן הילי עדיין האופטימיסט האולטימטיבי והכל עובד עליי כמו שעון, כמו חיבוק של אהבה ללא תנאי, שמש שתמיד תאיר ותאחה פצעים עם המשפטים הכי חיוביים. זהו לא האלבום הכי טוב של החבר'ה, כמה רגעים מוזיקליים שלפעמים קל לי לדלג עליהם, אבל עדיין אותה השפעה שאין לאף אמן וכל עוד פראן הילי ושות' ימשיכו במעשיהם ההומניטריים כלפי הלב שלי, הם ימשיכו להיות בסיכומי השנה.

15.  Mandolin Orange – Blindfaller

mandolin-orange-blindfaller-album-coverהרגיעון שלי לשנת 2016. לא סתם אני סוטה יותר ויותר לקאנטרי, לא סולדת בלי סיבה מכל המהפכה האלקטרונית שעברה המוזיקה בשנים האחרונות על כל גווניה; בפריטות הגיטרה ישנו חום שאף מכונה קרה לא תוכל להעתיק, גיטרת סטיל יכולה להרחיב נימים כשמנגנים בה לשם כך, הבנג'ו והמנדולינה הם שם בשביל ללוות מילים, מתחכמות, פשוטות, זה לא משנה, אבל תמיד הכל אנושי, תמיד הכל מרגיש כמו בית. אנדרו מרלין ואמילי פראנץ הם שמות שאני חוזה יחזרו אצלי בבלוג, במיוחד אחרי אלבום משקיט כזה בשנה מלאה בהתרחשויות.

14. Allah Las – Calico Review

159964האללה-לאז לא שינו כלום בסגנון שלהם, רק הביאו עוד רצועות גלשנים כיפיות שקל להתחבר למלודיות שלהן, קל לשחק אותה נערת חוף בסיקסטיז ולרקוד לצליליהם כאילו אני באיזה קליפ הופעה של המאנקיז ודומיהם. נדלקתי על הקטע שהם שחררו את כל האלבום שלהם ליוטיוב, בתקופה שבה פורמט האלבום גווע, חשוב להחיות אותו עם נגישות, רק מקווה שזה עשה ללהקה טוב. לא שהאלבום נגע לי באיזה עצב רגיש, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד לחזור אליו בזמנים שבהם ארצה להיזכר במוזיקה שעשתה לי טוב לאוזן בלי קשר למה שעובר עליי.

13. Stephen Steinbrink – Anagrams

a3560844574_7גם אני נזכרתי באליוט סמית' כששמעתי את האלבום הזה ואני לא הקשבתי יותר מדי לסמית'. סטיינברינק בקולו קטן הוא כל מה שהיה האינדי בהתחלה, בתקופות שסדרות כמו "מגרש ביתי" ו-"The OC" היו מחדירות צלילים של אמנים פחות מוכרים לרקע של סצינות חשובות, כשהגיטרה והקלידים תבעו עליונותם מעל כל מוזיקה אלקטרונית. אפשר למצוא פה חומרים שבטח מילאו יומנים כשהיינו קטנים יותר והיו לנו יומנים, ואפשר למצוא בעיות שמלוות אותנו עוד היום. האלבום הזה יכול להיות פסקול מצוין לכל סרט התבגרות עכשיו כשאני חושבת על זה.

12. William Tyler – Modern Country

a2975499958_7את וויליאם טיילר הכרתי דרך אלבום שהוציא ב-2013, היוטיוב עזר לי מאוד עם זה, אבל השארתי אותו ב"מועדפים" על המחשב של ההורים ושם הוא נשאר, מודה באשמה. כשהוציא טיילר את האלבום שלו השנה, חזרתי לאותה יצירה שמורה מ-2013 ושמחתי לגלות ששום דבר לא השתנה, והבחור מ"לאמבצ'ופ" עשה פחות או יותר אותו הדבר. מנגינות קאנטרי-פולק אינסטרומנטליות שהשלמתי להן מילים בקריאת ספרים של סטיינבק, שזה הדבר שעשיתי הרבה השנה בדרך לעבודה ומהעבודה. מומלץ לנסות עם ספרות אמריקאית.

11. Mick Flannery – I Own You

mick-flannery-i-own-youהסיבה היחידה שהאלבום הצעיר הנ"ל לא נמצא במקום גבוה יותר היא כי אני חוששת שההתלהבות שלי תפוג בקרוב ולהיות בעשרה גדולים זה כבוד שאני נותנת לאלבומים שנשארו איתי מעבר להתלהבות הראשונית. עכשיו כשהסדרנו את העניינים הביורוקרטים, הרשו לי לגשת לפלא הזה שפלש לתוך חיי דרך הדלת האחורית; בלי שום ציפייה, בלי אמונה שהפתעות טובות יכולות להגיע גם בדצמבר, עם רשימה מסודרת של עשרים אלבומים שעשו את השנה הזו נסבלת יותר. מיק פלנרי, היוצר האירי שעוד לא יצא לי לחקור בכלל, הוציא את האלבום האולטימיטיבי למצבי העגום הנוכחי. במילותיו הוא מדבר על דיכוי לא הוגן הנעשה בידי כוח שאף אחד לא מסכים לו, על בדידות שכבר אי אפשר לכמת, קטנותו של האדם השברירי, זה שמחפש יהלומים ובסופו של דבר נותר כבול לרצונות של אחרים. אלילו של פלנרי הוא טום ווייטס, ואפשר לשמוע את זה בקולו החלוש, בלחנים חולמניים כמו ב-"like a Chain" ובתמונות אותן הוא מתאר מגואלות בדם עם איברים שיוצאים החוצה בעוד הלשון הנואשת תלויה בין הרצון להיות חלק לבין הכמיהה פשוט להיות. כולנו חיים בסרט, הרוב רוצים להסניף את התהילה, חלק מתפשרים על חיים דרך סרטים של אחרים ויש קומץ שדמיונו מאפשר לבנות כאלה סרטים, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להכיר בקיומו והקומץ הזה לפעמים גם לא מעוניין להתקיים. את המיעוט הזה מיק פלנרי מתאר ב-13 שירי פולק-קאנטרי שנעים בין חספוס למשי חם ומנחם. הנה, אני שומעת עכשיו את "Plan" והמילים כל כך אמיתיות, כל כך מכוונות לליבה המלוכלכת מפצעים, לחלומות שמתנפצים ואף סנאפצ'אט או אינסטגרם לא יוכלו לייפות בחזרה.

10. Fruit Bats – Absolute Loser

alm98750אחרי אלבום אלט-פופ שהמיס את ליבי לכמה זמן אי אז בשנת 2011, הוציא אריק ג'ונסון עוד אלבום קליט לאור, והפעם כולו פולק, כאילו חש את שינויי מצב הצבירה המוזיקליים שלי. אמנם הקול שלו נשמע כמו בלון הליום שמוציאים ממנו אוויר, אבל כל השאר עובד – הלחנים, המילים ("Absolute loser on the verge of something great") וההפקה שממלאה את הז'אנר הצנוע בתזמורתיות מקסימה. ההמסה התחדשה בשנת 2016, ואולי הפעם גם תישאר לשנים אחר כך.

09. Andy Shauf – The Party

a0278585314_7הפריק הקנדי עשה את מה שאנשי הצד אוהבים תמיד לעשות במסיבות – להיות חלק אבל גם להביט מהצד כשאף אחד לא שם לב; ללגום קצת מהבירה/יין/קוקטייל, לנוע בקצב של המוזיקה מסביב ולחקור כמו אנתרופולוגים את הסובבים. אנדי שוף הוציא אלבום פופ מתוק המגולל את מעלליהם של אנשים שונים במסיבה, הכל בהילוך איטי כדי שיהיה אפשר לקרוא גם בין השורות את האנשים שכביכול באו ליהנות, אבל תכניות אינן נועדו בשביל להתקיים עד סופן.

08. Emma Ruth Rundle – Marked for Death

a1889908052_7שנה שעברה הלהקה של אמה רות' רנדל, Marriages, זכתה בתואר אלבום השנה שלי. השנה אלבום הסולו של הבורג הראשי בלהקה עומד במקום שמיני. רנדל יצרה אלבום שכולו ברוח האלבום הקודם שהוציאה עם להקתה – האפלה אופפת, המורבידיות עוברת דרך כלי הדם והקול המצמרר לפעמים חורק באוזן, אבל תמיד יודע מה אפשר לעשות כדי לרכך את החוויה. רוק איטי, נוגה, לפעמים רועש אבל תמיד משום מה משקיט. לא ממש לבעלי לב חלש.

07. The Pines – Above the Prairie

alm97284אני בן אדם רוחני לעיתים, בעיקר ברגעים שמובילים אותי אליהם הבנג'ו, גיטרת סטיל וזמר ששר על אלוהים שלו, ואני מוכנה להתפשר על אלים אחרים, גשמיים יותר. הפיינס, אשר מקורם במינסוטה ואייווה, חזרו באלבום החמישי שלהם למקורות קודמים וקדומים יותר, והחזירו אותי לחשוב על איזהשהו אלוהים. חברי הלהקה עוברים מרצועה לרצועה, מהמזמורים הקהילתיים בכנסיות, למרקורי והכוכבים השכנים, דרך העצים בארצות הברית אבודה. האלבום די מונוטוני, המלודיות חוזרות על עצמן, אבל המילים משתנות ומספרות על אגדות של פעם עם חלל שכולו צלילי גיטרות יפהפיות. אני מתה לקחת אותו לדרכים, לאיזו נסיעה ארוכה בחו"ל או בארץ.

06.  Lisa Hannigan – At Swim

03-19-150x150שנייה של תחקיר והבנתי מה סוד הקסם. לא שוללת את קסם קולה המתוק של האניגן, גם לא את כוח מילותיה המלנכוליות עליהן היא זורה טיפה סוכר אופטימי, אבל אף שיר לא נשחק וגם לא נשכח, וזאת תודות להפקתו האדיבה של אהרון דסנר, מר "הנשיונל" בשבילכם.
לצלילי ליסה האניגן רקדו שתי דמויות בדמיוני – אישה וגבר – האחת בנתה חומה ומגדל מעל חייה, השני הוסיף מעליהן את ציפיותיו. הם חיבקו אחת את השני לצלילי "Prayer for the Dying" והסיפור שלהם העמיק תוך כדי האלבום  אך התפצל בסופו של דבר, כי הייתה עוד דמות מאלבום אחר שעמדה באמצע, מאחורה ומקדימה. האניגן הקריאה באקפלה שירה של שיימוס היני, קיבלה השראה מספר שקראה בשביל לכתוב את "We, The Drowned" היפהפה, ביכתה אהוב שמת לצידה וגם דילגה מעל השלג הרך, ואת כל זה עטף דסנר בצעיף חם של הפקה שלא מורידה מערך הקול והעומק, וגם מוסיפה שכבות של צלילים כדי שלא יהיו בודדים.

05. Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

a2396628571_7בבנדקאמפ כתבו את זה הכי טוב – "[השירים באלבום] אינם שירי אהבה טיפוסיים או שירי מחאה – הם חידות נוקבות וכואבות שחוגגות את עמימות האהבה ומאששות את הקונפליקט בין חיים הרמוניים בתוך עולם שאינו יודע הרמוניה מה היא."
נטלי מרינג, האישה מאחורי שם הבמה, היא כולה מחווה לנשים של פעם. יש בה את הפגיעות של ניקו, הגשה אינטילגנטית כמו של ג'וני מיטשל ואת המסתוריות שאפפה גדולות כמו קייט בוש. באלבום העמום הזה אפשר לקחת את השירים לכל מיני כיוונים, תוך כדי שהולכים לאיבוד בתוך הקורים שהיא טווה במנגינות שלה. "Can't Go Home" הוא אחד משירי השנה שלי, לא אשתף למה, כי לא את הכל צריך לפתוח בבלוג :).

04. Damien Jurado – Visions of Us on the Land

a3038873136_7לא עקבתי אחרי הקריירה של ג'וראדו. פניתי אליו ברגעים שבהם הייתי צריכה פולק לשים ברקע ומדי פעם הייתי מגבירה אם הגיטרה שלו הייתה מסמנת לי שהיא יותר מאחורי קלעים של מחשבה. השינוי קרה בהופעה החיה שלו כאן בארץ, במופע ישיבה אליו הגעתי בלי ציפיות מי יודע מה, ובלי מספיק טישו שיחזיק את מה שלא ידעתי עתיד לבוא. מספר הסיפורים כבש אותי באותו ערב בבארבי מקצה כף הרגל עד לקצה הקודקוד הסגול ממכות קיר, הן בהגשתו הצנועה, בחוש ההומור הקליל שלו ובמיוחד במוזיקה שלו. שתי גיטרות וזמרת רקע, זהו, ככה עושים את זה הכי אותנטי שאפשר, הכי קרוב לאדמה.
יום למחרת כבר שקעתי עוד יותר אל החומרים שלו ושמחתי שיש לי עוד מספר סיפורים להשחיל אל תוך המצעד שלי. הנווד, דמות קרואקית/סטיינבקית אהובה, נצבע בין מקומות, צבר אנשים להיזכר ולהיפרד מהם וגרם לאחת להתאהב בכל אחד ואחד מהשירים באלבום הזה. להקשיב מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על אף שיר, כי ספר טוב לא שוברים באמצע.

03.  Marlon Williams – Marlon Williams

doc112הקול של הפלא הניו-זילנדי (שאינו טאיקה וואיטיטי/הוביטון) הוא חלומה הרטוב של כל דיווה. הוא ידהר במעלה סולם האוקטבות ויסלסל את דרכו למטה, רק בשביל לטפס למעלה ולפלרטט עם האוזן תוך כדי שהוא מטפח גלי קול שלא יודעים גאות או שפל.
מירב השירים באלבום הקצר הזה הינם קאברים, הומאז' לאמנים שלקחו אותו, כמו שהוא לקח אותי, לז'אנרים ידידותיים יותר למשתמש הרגיש. את הפולק, הקאנטרי וה"הויסה! הויסה!" הפך וויליאמס והטמיע בהם את ההערכה והיכולות הווקאליות המדהימות שלו, כשבין לבין הוא טיפטף גם חומרים מקוריים מוצלחים. דווקא השיר שהוא כן כתב יחד עם חבר מקהלה שלו, "Dark Child", הוא השיר הכי חזק באלבום לטעמי. השיר המספר על אב שאיבד את בנו בטרם עת, וסופו המתמשך רומז על האבל שלא נגמר, על מוות שלא עוזב אותך, סם מורבידי שאסניף ממנו מכל מי שרק יעיז להגיש על מצע של כישרון כמו של וויליאמס.
ההתחלה שלו מטעה, "Hello Miss Lonesome" הקצבי הוא היחיד שאיכשהו נוגע בקרקע ורוקע בשמחה ובששון, השאר הם כבר שברון לב, אישה שמתה מסרטן וגיטרת סטיל שבחיים, אבל בחיים, לא תפסיק להרחיב את שרירי החזה שלי.

02. Dylan Leblanc – Cautionary Tale

dylan-leblanc-cautionary-tale-150x150מאחר ואת הסיכום של שנה שעברה הוצאתי בדצמבר, אני מרשה לעצמי לרמות טיפה ולהשחיל את האלבום הזה, שיצא בדצמבר שנה שעברה, למצעד שלי. לא הייתי מורדת אילולא הייתה לי סיבה טובה לכך, והיה לי חשוב לשים את דילן לבלנק במקום גבוה. את האלבום שמעתי הרבה כשעבדתי בסטודיו למשחק, וספרתי 3 שחקנים בהתהוות שנכנסו למשרד המזכירות והמוזיקה הסבה את תשומת לבם החיובית. הפולק, כמו הקאנטרי, כמו הפולק, כבר אינו יכול להפתיע, אין מלודיה שלא נשמעה, אין גיטרה שנפרטה מתו כזה לאחר ולא עשתה הדים במצעדים/ברים/מרפסות-אמריקאיות, והלב נשבר כבר מאות פעמים, אבל יופי כנראה לא נספר אצלי בגיוון, אלא בכוונה של המשורר. לבלנק הוציא אלבום רומנטי ומפלרטט עד כמה שג'נטלמן של פולק יכול להיות. "Cautionary Tale" הוא אלבום על הסודות שאנחנו שומרים, על הבושה שאנחנו מסתירים  ועל הרצון שיהיה איתנו לפחות מישהו אחד בגן עדן. זו יצירה כל כך פשוטה, כל כך צנועה, שאני מתעקשת להאמין שהיא גם באה ממקום אמיתי, ואמת משום מה נעשתה כלי חשוב מאוד במדף העקרונות החלשים שלי. בנוסף, כמובן, איך אפשר שלא לשבח את היכולת של לבלנק להבריח אותי עם גיטרה אחת אל מחוזות שהייתי רוצה לבלות בהם זמן ביום מן הימים, ארה"ב הרחוקה מרעש הטראמפ וכותרות הקניה ווסט המגוחכות, יושבת בצניעותה על המרפסת ומביטה לעבר חלום.

ומה מחכה לנו במקום הראשון?? האם זו איינג'ל אולסן? האם מסעותיו הסולואיסטיים של המילטון לייטהאוזר? או שזו בכלל ליידי גאגא??? אז זהו ש…. לא:

*
*
*
*

01. Sky Country – Ghost of Jim

a0442652513_7אפילו ארז סובל מ"אנטנות השמימה" לא צפה את זה (או שאולי ברלין לימדה אותו דבר או שניים על תכסיסנות?). זה לא קורה הרבה שמישהו קולע עד כדי כך בול למטרה, ומר סובל עשה זאת ואני מודה לו על כך כל כך. דרך תיוג נדיב זכיתי לגלות לא רק אלבום, אלא עולם שלם שבנו חברי הלהקה מסביב לאת'ר הטכנולוגי. זה התחיל עם "Whisperer of Things" שלקח אותי לטיול בכמה וכמה יקומים מקבילים; אחד השיר בנה לי מבפנים, אחד מבחוץ, ואחד דווקא אני לקחתי איתי לספר שנקרא כרגע "נוודים", אבל כמו כל דבר בחיי – זה עוד לא סגור. הקול המובלע, המפוחית, האקורדים שדוהרים באיטיות עקב החושך המסתורי, כולם ביחד פתחו לי עוד חלון לעולם הקאנטרי-פולק שממנו שאבתי כל כך הרבה השראה השנה.
אבל הסיפור לא נגמר עם שיר אחד, כמובן, הרי מדובר פה באלבום השנה שלי! ולמה הוא קיבל את הטייטל? כי "Whisperer of Things" הוא רצועה חמישית מתוך שלוש-עשרה הדוהרות מהתחלה ועד הסוף, מספרות על אנשים שנעלמו וחזרו כרוחות, עוברות דרך כבישיה היפים של קליפורניה וחוזרות הביתה אל איזה "את/ה" חמים ונעים, גג ואביר על ג'ף ניקולס (שם שהאובססיה שלי מחייבת אותי להזכיר לפחות פעם אחת, גם כשאין בכלל קשר) לבן שבונים אותו כרעיון בכל פעם שמספיקות המסעות והתלאות. ניקו ג'ריס לוחש מעט, מסביבו גיטרות, פסנתרים מדגדגים את הקצה מלמעלה ומלמטה כלי נשיפה שמפציעים כשמקשיבים באמת. לפעמים המילים הן מנטרה היפית, לפעמים סיפור שאפשר להרחיב, להקדים או לשחק עם החורים באמצע שלו.  
פרק בספר, סיפור קצר והרבה חמצן לריאות הביא האלבום הנ"ל. שעות על גבי שעות של נסיעות והליכות ביליתי עם האלבום הזה באוזניי והוא היה שם בכל פעם שלאו דווקא רציתי לנסוע או ללכת, אלא רציתי רק לנדוד, לעקוב אחר רביעיית הסוסים אל עבר אופק שמבטיחים בכל סוף טוב. הוא יגיע, נכון?

עד לפוסט הבא, להית!

חן

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: