מוזיקה לשמוע לבד בקיץ החם

בתקופה האחרונה החלטתי לתעל את ההפסקות שלי, במקום ללכת למשרד האחורי ולאכול שם צהריים עם אנשים משם, החלטתי לקחת את הארוחה שלי לעמדה ולאחר מכן לנצל את החצי שעה היקרה הזו לגיחונת לים. בפארק צ'רלס קלור אין חול, יש אבנים שאפשר לשבת עליהן ולראות רק ים, קול גלים שמתנפצים למרגלות הסלעים וברקע מוזיקה חדשה שהורדתי לי לסמארטפון. לא כל האלבומים התאימו לאווירה, חלקם אפילו עצרתי אחרי שני שירים, אבל היו כאלה שכיכבו וכבר כמה חודשים שאני מתכננת להציג אותם בפניכם, אז ככה:

 Barzin – To Live Alone in That Long Summer

היה קשה למצוא את האלבום הזה להורדה, הרבה לינקים שבורים, אינטרנט שהתנתק באמצע, אבל לא וויתרתי. העטיפה המינימליסטית שמתארת אובך צהוב מעל העיר משום מה משכה אותי מאוד, הייתי בטוחה שמאחורי התמונה יתגלו לפניי צלילים שתמיד רציתי לשמוע. לפעמים תמונות עושות את זה, לפעמים הן מטעות, הפעם ברזין פגע בול בעצבים הרגישים. המוזיקה שלו מזכירה את הסלואוקור של לואו קצת, למרות שהוא הרבה יותר "מהיר", הייתי משווה גם למאזי סטאר כמו הוויקיפדיה, אבל להופ סנדובל אין תחליף או מקור להשוואה. בפריטות רכות וחוזרות ומילים שמדברות על דקירות קלות בלב הוא שבה אותי בתוך אובך צהבהב שבדרך כלל לא היה מושך אותי. בתוך אותו אובך הפסנתר הדרמטי והתיפופים מספרים דווקא על שעות הלילה, חיפוש אחר יופי שלצערנו אי אפשר באמת להעתיק או לגנוב והחיים בעיר שכולה סערה. ספרתי שלוש פעמים בהן השיר "Stealing Beauty" היה לי ברקע הליכה חזרה הביתה, ומתחת למשקפי השמש התחבאו להן דמעות מבינות ומתחברות. אל תופתעו אם תראו את האלבום הזה גם בסיכום השנה שלי. 

Peter Bradley Adams – The Mighty Storm

יש לי מאז ומתמיד חולשה לפולק הדרומי האמריקאי, פסקול שהידר סדרת נעורים נהדרת (רצינית לגמרי) בשם "מגרש ביתי" שלימדה אותי להתחבר לפריטות של האנשים הפשוטים שבליבם מתגוררת רק כמיהה אחת – לבית חם עם אנשים אהובים. פיטר ברדלי אדאמס אמנם שר על נושא שאיני מתחברת אליו, והוא דת, אבל בתוך המוסד הזה הוא מוצא את הערכים שיכולים להתאים מספיק בשביל שהגיטרה תזרים את המילים ישירות ללב הרגיש. יצאו עוד הרבה אלבומים כאלה לפניו, וייצאו עוד הרבה אחריו, אבל המלודיה לעולם נשארת ועושה את כל ההבדל. האלבום משרה את אותה אווירה דרומית חמה של עמידה על מפתן דלתם של אנשים מזמינים, העיוורון שלוכד בדרך אליו וההתרגשות שיוצר מסע של אדם אל המבנה החם והבטוח.

The Antlers – Familiars

אני חושבת שהאנטלרז הם כבר להקה שאיזכור שמם אומר כבר מספיק בעד עצמו, אבל רק כדי להיות בטוחה שקוראי הבלוג מודעים לקיומם, אני כותבת פה על האלבום שהם הוציאו השנה. הקול של פיטר סילברמן חזר להדר את האוויר המלוכלך של האוויר, והמוזיקה מכסה בשכבות של שמיכות גיטרה, סינתסייזר ותיפוף איטי את מה שהעין רואה. הים שיתף איתם הרבה פעולה בזמן שישבתי מולו, הגלים התנגשו באבנים והשמיעו את רשרושם בהתאמה לקצב האיטי של האלבום. האנטלרז מאז הוא מתמיד הבטיחו בהשמעתם מלנכוליה שזורמת בזמנים של לבד ותווים שמתפזרים מסביב ומלבים את הבדידות. הקול של סילברמן גם עכשיו עובר מלחישות רכות לזעקות שמתעצמות יחד עם המוזיקה, החבר'ה לא נפלו מהרף הגבוה שהם הציבו לעצמם באלבום הקודם "Burst Apart", עם גוון יותר קליל מבחינת תוכן, ותוספת רומנטית של חצוצרה מקסיקנית שמשתלבת יפה בתוך המלנכוליה. עוד אחד מהאלבומים שאני בטוחה שיישארו איתי עד לדצמבר המסכם.

 בעזרת הבוב, יש עוד כמה אלבומים שלדעתי שווה לבדוק, אכתוב עליהם בפוסט הבא,

עד אז,

חן